הקריירה של סטפן קארי עוד רחוקה מלהיות מוכנה לסיכומים. הילד רק בן 28 ולפניו, אם ישאר בריא, לפחות 6 או 7 שנים איכותיות ב- NBA. למרות זאת, כיוון שבפוסטים הראשונים שלי כתבתי באריכות על השחקנים המשלימים של ה- Warriors, והתייחסתי בעיקר להצטרפות של דוראנט, הגיעה השעה לכתוב קצת על הכוכבים של ה- Warriors בשנים האחרונות. בכל מקרה הרבה לא קורה עכשיו מבחינת כדורסל. דוראנט ותומפסון הוליכו את נבחרת ארה”ב למדליית זהב אולימפית, ודריימונד גרין נדחק לקצה הספסל של ששבסקי. מבחינת ה- Warriors, עוד ראויה לציון היכולת הנהדרת של אנדרו בוגוט באולימפיאדה. כמה שהוא יחסר בשנה הבאה… אבל אני קצת סוטה מהנושא. בואו נדבר קצת על הכוכבים של ה- Warriors, ונתחיל בגדול מכולם: סטפן קארי.
אחד הדברים הכי מעוררי מחלוקת בקרב אוהדי ספורט, הוא לנסות להשוות ולדרג שחקנים מקבוצות שונות ומתקופות שונות. מרדונה או פלה? אולי מסי? קובי או לברון? צ’מברלין או ראסל? אולי קארים? מכל מה שיש לספורט להציע, זהו כנראה הדיון הרחוק ביותר ממדע מדוייק. נראה גם שהוא מרבה להצית ויכוחים נוקבים, ולא רק בקרב טוקבקיסטים ב- Ynet: גם כוכבי על בספורט, בעבר ובהווה, חוטאים בכך ונראה שהויכוח בוער בעצמותיהם. אם לכולם מותר, גם לי. אני אנסה להציג טיעונים אובייקטיבים ככל האפשר, בויכוח שכולו היפותזות ותחושות סובייקטיביות. נתחיל בקצת היסטוריה.
סטפן קארי נבחר ע”י גולדן סטייט בבחירה השביעית של דראפט 2009. כך הרסו ה- Warriors את התוכניות של הניקס לבחור בו במקום 8. כולם ידעו שמדובר בכישרון גדול, אולם כמו כל שחקן נמוך לתפקיד שלו, היו ספיקות ביחס ליכולתו לככב ב- NBA. אם היה גבוה ב-5 ס”מ, יש לשער שהיה נבחר קודם לכן. למרות זאת, קארי הסיר את כל החששות בעונת הרוקי המצויינת שלו. דון נלסון, המאמן של ה- Warriors באותה עונה, היה ידוע כמאמן שלא אוהב לתת לרוקיז לשחק יותר מדי. הוא לא סמך עליהם. למרות זאת, את קארי הוא אהב. איך לא. קארי צבר לא מעט רגעים יפים בעונה הראשונה שלו ב- NBA, ומאוד מאוד הרשים. הוא לא היה רחוק מלקטוף את תואר “רוקי השנה”, בו זכה בסופו של דבר טייריק אוונס מסקרמנטו. למרות זאת, ה- Warriors נותרו קבוצה חלשה, מה שאיפשר להם להמשיך לבנות את הקבוצה דרך הדראפט בעונות הבאות.
העונה השניה היתה דומה: איכותית עבור קארי מבחינה אישית, חלשה עבור ה- Warriors שסיימו עם 36 ניצחונות בלבד. העונה השלישית, שהיתה עונת NBA מקוצרת עקב שביתת שחקנים, היתה החלשה בקריירה שלו עקב פציעות. קארי שיחק רק ב-26 משחקים והממוצעים שלו ירדו. בדיעבד, זה היה נפלא למועדון, כיוון שהפציעות החוזרות ונשנות איפשרו לקבוצה להחתים אותו על חוזה צנוע יחסית. העונה השלישית של קארי, עונת 2011-2012, היא גם העונה בה ה- Warriors שלחו את מונטה אליס למילווקי בטרייד, והטילו את כל יהבם על מי שהפכו להיות הספלש ברדרס. המהלך הזה נתן פירות ראשונים בעונה הבאה, בה ה- Warriors חזרו לפלייאוף לראשונה אחרי ימי ה- “We Believe”, להם הקדשתי פוסט מוקדם יותר החודש. זו היתה עונתו הרביעית של קארי בליגה, וכבר אז היה ברור שמדובר בכוכב. קארי אומנם עדיין לא נבחר לאולסטאר, אבל הצליח להוביל את הקבוצה להישגים (פלייאוף) וכבר התחיל לרשום משחקים גדולים, כמו הופעה בלתי נשכחת במדיסון סקוויר גארדן עם 54 נקודות. למרות ההצלחה, עדיין אף אחד לא ראה בקארי חומר ממנו עשויים סופרסטארים מהסוג שמובילים קבוצה לאליפות או זוכים בתואר MVP. מי שעקב אחרי ה- Warriors באותה עונה, וודאי זוכר את התרומה הנפלאה של ג’ארט ג’ק. באופן רשמי, ג’ק היה הרכז המחליף של ה- Warriors, כאשר קארי, כמובן, הוא הרכז הפותח. למרות זאת, ברבע הרביעי קארי בדר”כ שיחק כקלע, לצידו של ג’ק כמוביל כדור. מארק ג’קסון, המאמן, סמך על ג’ק כמנהל משחק יותר מאשר על קארי, בעיקר כשהמשחק היה מונח על הכף. קארי, שהיה עדיין יחסית חסר נסיון, לא היה חזק פיזית כמו ג’ק ונטה לאבד כדורים תחת לחץ.
בעונה החמישית קארי כבר הפך רישמית לכוכב כשנבחר לראשונה לאולסטאר. הממוצעים המשיכו לעלות, כמו הפופולריות בקרב כלל אוהדי ה- NBA. עקב עזיבתו של ג’ראט ג’ק נותר חלל בעמדת השחקן המחליף, כך שקארי הפך להיות מקבל ההחלטות ברבע הרביעי. ה- Warriors הגיעו לפלייאוף שנה שניה ברציפות, לראשונה מאז 1992(!), אבל מארק ג’קסון פוטר. עד כמה שידוע לתקשורת, קארי אהב את ג’קסון ולא רצה שיחליפו אותו. למרות זאת, לא הציב אולטימטום להנהלה בנוסח: אם אתם מחליפים אותו אני אדרוש טרייד. יש לשער ששחקנים גדולים אחרים, בלי להכנס לשמות, לא היו נוהגים באופן דומה. קארי נתן להנהלה שקט תעשייתי לקבל את ההחלטה הנכונה. בדיעבד זו היתה החלטה נהדרת: סטיב קר הוכיח את עצמו כמאמן נפלא כבר בעונתו הראשונה, והחיבור עם שחקני ה- Warriors, ובראשם סטף קארי, היה מצויין.
בעונתו השישית סטף קארי הפך לסופרסטאר. הוא הוביל את הקבוצה למאזן הטוב בליגה (67-15) וזכה בתואר המאוד מכובד: MVP של העונה הרגילה. קארי נתן עונה פנטסטית והרוויח את התואר ביושר, אך היו לא מעט שחשבו שהתואר היה צריך ללכת לג’יימס הארדן או ללברון. בנוסף, קארי נתן פלייאוף מצויין והוביל את הקבוצה לאליפות. למרות שלא נבחר ל- MVP של סדרת הגמר, לכולם היה ברור שזו הקבוצה שלו.
אחרי עונת MVP מצויינת, קארי נתן את הקפיצה המרשימה ביותר בקריירה שלו. אחרי עונת MVP! בעונתו השביעית, כשה- Warriors דורסים את הליגה ושוברים שיא אחר שיא, קארי הציג יכולת שאף אחד לא חלם שיש ביכולתו להציג. ערב אחר ערב קארי לא הפסיק להדהים. הוא חדר לסל ביעילות וסיים בזריקות קשתיות מעל ידיהם החוסמות של מיטב הסנטרים בליגה. הוא קלע שלשות בכמויות ובאופן חסר תקדים. אני אפרט יותר בהמשך, אבל אם בעונה הקודמת תואר ה- MVP יכול היה להיות מפורש כמו: “השחקן הטוב ביותר של הקבוצה הטובה ביותר”, הרי שבעונתו השביעית הוא היה השחקן הטוב בליגה ללא עוררין ובהפרש ניכר מהאחרים. יש לי מה להגיד לגבי העובדה שקארי הוא הראשון בהיסטוריה שנבחר פה אחד, אבל לא נראה לי שמישהו יכול לטעון ברצינות שזו בחירה שגויה. בפלייאוף, לעומת זאת, קארי היה פצוע, ולמרות שסיפק כמה רגעים גדולים כשחזר מהפציעה, כמו 17 נקודות בהארכה נגד פורטלנד, לא הצליח לשחזר את היכולת שלו מהעונה הרגילה וה- Warriors נכנעו בסופו של דבר לקליבלנד. אני עוד אקדיש פוסט על הגמר הזה. כעת, כשקארי מחלים מהפציעות שלו והחברים שיחקו זה עתה עם דוראנט באולימפיאדה, אפשר קצת להשתעשע בהשוואות לשחקנים אחרים.
ראשית, אני רוצה לפתוח בשתי הנחות יסוד. בין אם אתם מסכימים ובין אם לא, כדי להבין את נקודת המבט שלי יש לקרוא את המשך הפוסט הזה תמיד בהקשר להנחות היסוד הללו. כך תמנעו מלהוציא דברים מהקשרם. בואו נתחיל:
- עריכת השוואות בין קבוצות או שחקנים היא מעשה שונה מאשר אמירה הקובעת כי השניים שווים או אפילו דומים. כולם נופלים בפח הזה. אפילו באנגלית כולם עושים את הטעות הזו, למרות שיש להם שורשים שונים למילה השוואה (compare) ושווה (equal). רוצים דוגמא? בבקשה. קובי ברייאנט היה שחקן יותר טוב מריי אלן. למרות שאלן קלע יותר טוב משלוש ומקו העונשין, קובי היה יותר דומיננטי, אתלטי, תחרותי ובאופן כללי טוב יותר גם בהגנה וגם בהתקפה. הנה, ערכתי השוואה (פשטנית אמנם) בין קובי לריי אלן. לא טענתי שהם דומים או שווים. מסכימים? יפה. אז מעתה מותר לי לשים כל שני שמות שאבחר בשורה אחת מבלי לשחוט שום פרה קדושה. מה שחשוב זה התוכן ואת זה צריך לשפוט.
- לא קיים מדד אחד מקובל לקביעת האיכות של שחקן הקבוצה, בעיקר לצורך עריכת השוואות. מספר אליפויות? MVP? ממוצעים? סך כל נקודות/אסיסטים/ריבאונדים בקריירה? קליעת סלי ניצחון? כל אלה יכולים להיות נימוקים מאחורי קביעת עמדה כזו או אחרת, אבל תמיד יהיה נתון אחר הסותר אותר: סטיב קר קלע יותר טוב מג’ורדן, ולרוברט הורי יש יותר אליפויות מאשר לג’ורדן. מישהו חושב שג’ורדן פחות טוב מהם? בסופו של דבר, כל קביעה היא סובייקטיבית וכל נסיון להפריך אותה יהיה סובייקטיבי באותה מידה. לא קיים מדד חד משמעי לצורך עריכת השוואות, אך עם זאת יש דברים שכל כך ברורים מאליהם, שתמיד אפשר יהיה להסכים עליהם.
עכשיו, משהסכמנו על כללי המשחק, אפשר להתחיל לדבר על סטף קארי. נדמה שהדיונים על מקומו בהיסטוריה מאוד חורגים מהמקובל. לכולם יש דעה מאוד נוקבת בעניין, ולויכוח הזה נכנסו בלהט שחקנים ומאמנים מהעבר ובהווה. כמה מהם אמרו דברי טעם, כמה מהם, כמו פיל ג’קסון, התבזו לדעתי. במה נתחיל? אולי בצ’ארלס בארקלי, אחד מהפרשנים הפחות אהודים על אוהדי ה- Warriors. סר צ’ארלס טען שסטפן קארי הורס את המשחק, שילדים מתחילים לקלוע שלשות בטרם השתלטו על יסודות המשחק, שהמשחק השתנה לתחרות שלשות.
אני ממש לא מסכים. לדעתי, להאשים את סטף קארי שהפך את המשחק לתחרות שלשות זה כמו להאשים את ג’ורדן שהפך את המשחק לתחרות הטבעות. הוא לא שינה את המשחק בכלל. יש ב- NBA מגמה של ניצול קו השלוש ברמה מוגברת. ב- NBA של היום מסדרים תרגילים עבור קלעי שלוש. זה לא היה לפני 20 שנה. המגמה הזאת התחילה לפני סטף קארי, והיא תימשך או תיפסק בלי קשר אליו. לקארי יש יכולת קליעה שלא היתה לאף שחקן לפניו, ואין לדעת מתי יוולד השחקן הבא שיציג יכולות דומות. כן, הוא קולע הרבה שלשות, אבל השוני הגדול הוא בדרך שבה הוא קולע אותן: חלק גדול מהשלשות שלו באות תוך כדי כדרור ותנועה, כמעט בלי לכוון לסל. עבור כל שחקן אחר בהיסטוריה של הכדורסל אלו הן זריקות איומות ונוראות. לאורך השנים זריקות כאלו היו זריקות יאוש כאשר שעון ה-24 אוזל. לאורך השנים הן נכנסו באחוזים מאוד נמוכים. לא אצל קארי. חלק אדיר מהשלשות שלו הן כאלו, והן נכנסות באחוזים נהדרים: לקארי 44.37% מהשלוש בקריירה. מקום שני בהיסטוריה! (מקום ראשון אגב, המאמן שלו – סטיב קר). בעונה האחרונה, בה הירבה לזרוק זריקות כאלו, קארי קלע 45.4% מהשלוש. מדהים! המשחק לא השתנה. כל שחקן אחר שיקח זריקות כאלה ימצא את עצמו על הספסל. כשימצא מי שיקלע אותם באחוזים טובים, הוא יוכל להפוך לסטף קארי הבא.
אם כבר התחלנו, בואו נדבר עוד קצת על סטטיסטיקות ושבירת שיאים. בעונה האחרונה, 2015-2016, קארי הצטרף לחבורה מאוד מצומצמת ומאוד מכובדת של שחקני כדורסל. קוראים להם “מועדון ה 50-40-90”, והכוונה לשחקנים שסיימו עונה שלמה עם לפחות 50% מהשדה, לפחות 40% משלוש ולפחות 90% מהקו. הקריטריונים הללו קיימים, מן הסתם, רק משנת 1979, אז נכללה קשת השלוש לראשונה במשחקי NBA, והם כוללים גם מינימום של קליעות מכל טווח. עד כמה החבורה הזו מצומצמת? סטפן קארי הוא בסך הכל השחקן השביעי בהיסטוריה שמצליח להשיג נתונים כאלו. קדמו לו לארי בירד, מארק פרייס, רג’י מילר, סטיב נאש, דירק נוביצקי וקווין דוראנט. לארי בירד עשה זאת פעמיים, וסטיב נאש הציג נתונים מופלאים כאלו ב- 4 עונות. בסך הכל זו הפעם ה- 11 שזה נעשה במהלך 37 השנים שהסטטיסטיקה רלוונטית. מתוך 11 הפעמים הללו, סטף קארי הוא היחיד שקלע למעלה מ- 30 נקודות בממוצע למשחק. תחשבו על זה: מעולם לא היה שחקן שהצליח לקלוע כמויות כאלה באחוזים כאלה. מדהים.
הסטטיסטיקה האישית הזו לא באה על חשבון הקבוצה. לא מדובר פה בעוד אייברסון. להיפך. תוך שהוא מציג עונה חסרת תקדים מבחינה סטטיסטית, קארי הוביל את ה- Warriors לעונה חסרת תקדים מבחינת הצלחה קבוצתית. העונה הרגילה הטובה בהיסטוריה. הוא שלט במשחקים ופשוט אימלל את השומרים שלו. התרגיל הבסיסי של ה- Warriors בעונה הזו היה פיק-אנד-רול של קארי עם דריימוד גרין, מטר מאחורי קשת השלוש. במקרה (הנדיר) של שמירה כפולה על גרין קארי קבר שלשה. במקרה של שמירה כפולה על קארי, באה מסירה פשוטה לגרין, שנשאר פנוי לחלוטין לתקוף את הסל, במצב של יתרון מספרי 4 מול 3. גרין שחקן חכם, ואם מישהו מהמגנים היה בא לעזור בשמירה עליו, ידע למצוא את השחקן הפנוי: או קלעי לשלוש מהפינה או הליי-הופ להטבעה של בוגוט.
במקרה של חילוף עם השומר של גרין, נשאר קארי להתעלל בשחקן גבוה ואיטי ממנו. קארי השפיל אותם פעם אחר פעם: או בחדירה, או בקליעת שלוש, תמיד לאחר הטעיות גוף וכדרור אקרובטי שקנה לו אינספור מעריצים. היעילות של קארי במהלך העונה האחרונה היתה כל כך מדהימה, שכשהחטיא ניתן היה לראות את חבריו לקבוצה מביטים בהשתאות כלא מאמינים. הדבר מפליא שבעתיים כשנזכרים בעובדה כי הזריקות שהוא לקח על בסיס קבוע הן זריקות איומות עבור כל בן אנוש אחר.
עוד סטטיסטיקות? בבקשה. בתחילת העונה עמד שיא השלשות לעונה על 286. השיא היה שייך לקארי והוא הושג בעונה הקודמת, 2014-2015. את עונת 2015-2016 סיים קארי עם 402 שלשות. שיפור של 40% לשיא הקודם. 40%! זה כאילו מישהו היה קולע 140 נקודות במשחק אחד. זה כאילו מישהו היה מסיים קריירה ארוכה ב- NBA עם ממוצע של 42 נקודות למשחק. שוב, אני לא אומר שזה אותו הדבר, יש שיאים שכמעט בלתי אפשרי לנפץ ויש שיאים קשים פחות, אבל מתי בפעם האחרונה ראיתם מישהו מנפץ שיא של כל הזמנים ב- NBA ב-40%?
בעצם, אני זוכר פעם כזאת. שנה קודם. בפלייאוף 2015, שנת האליפות של ה- Warriors, קארי שבר את שיא השלשות בפלייאוף אחד שהיה עד אז 58 והיה שייך לרג’י מילר. בפלייאוף 2015 קארי רשם 98 שלשות, שיפור של כמעט 69%. מטורף. השיא, אגב, הושווה כבר השנה ע”י קליי תומפסון. ולחשוב שלשני הקלעים האלה מצטרף קווין דוראנט…
אז מה אנחנו למדים מכל זה? לדעתי, אפשר לקבוע כי בשתי העונות האחרונות, ובעיקר בעונה האחרונה, סטף קארי מציג נתונים היסטוריים, שמעמידים אותו בשורה אחת עם טובי השחקנים בכל הזמנים. אבל!… עם כל הכבוד, ויש הרבה, מדובר בשנה אחת, שנתיים לכל היותר. הגדולים ביותר שלטו בליגה שנים רבות. מג’יק ג’ונסון טען שאם סטף קארי ישחק כך עוד 5 שנים ניתן יהיה לקבוע שהוא גדול כמו ג’ורדן. מג’יק חטף הרבה דיברי ביקורת אבל אני דווקא מסכים איתו. העניין הוא, שלמרות שלמדתי לא להמר נגד סטף קארי, אני לא יכול לראות איך הוא משחזר עונה כל כך מדהימה עוד חמש פעמים. זה נראה לי לא מציאותי. כאן הוא נבדל מג’ורדן, וממספר שחקנים גדולים נוספים. בסוף הקריירה נוכל להסתכל שוב ואז גם נדע יותר על מקומו של קארי בקרב הגדולים ביותר, אולם כבר עתה ניתן, לדעתי, לקבוע כי האמירה של פיל ג’קסון לגבי קארי ומחמוד עבדול ראוף היא אמירה מבישה. ג’קסון צייץ כי מי שטוען שלא ראה שום שחקן כמו קארי עד היום, שיזכר בעבדול ראוף, לו היתה תקופה קצרה אך מבריקה ב- NBA. באמת? עבדול ראוף? שחקן שמעולם לא סיים עונה עם יותר מ- 20 נקודות למשחק? שחקן שמעולם לא סיים עונה עם 40% מהשלוש או 50% מהשדה? שחקן שמעולם לא היה אולסטאר, שלא לדבר על MVP? שחקן שמעולם לא הוביל קבוצה לאליפות? ג’קסון כנראה רצה למחות נגד ההשוואות לג’ורדן, אבל את האמירה הזאת עדיף שהיה שומר לעצמו.
אם כבר נגענו בתפוח האדמה הלוהט הזה שנקרא מייקל ג’ורדן, בואו נדבר קצת על השניים. נתחיל בברור מאליו: ג’ורדן הוא שחקן הכדורסל הגדול בכל הזמנים, וכרגע הוא וקארי לא נמצאים על אותו הפודיום. על הפודיום של ג’ורדן נמצאים קארים, ווילט, ראסל ואולי גם מג’יק ואוסקר רוברטסון. נראה שגם לברון בדרך לשם. עדיין מוקדם לקבוע על איזה פודיום קארי נמצא. נמשיך: למעט קליעה, ג’ורדן עולה על קארי בכל פרמטר. כסקורר, כמנהיג שמוביל קבוצה לאליפויות, כשחקן הגנה וכאתלט. בכל זאת, כפי שהזכרתי קודם, יש נקודות דמיון בין השניים.
קארי, כמו ג’ורדן, משחק את המשחק באופן שונה מכל אלה ששיחקו לפניו. יתר על כן, קארי כמו ג’ורדן, הצליח למצב עצמו כשחקן דומיננטי שיכול להשתלט על משחק ולנצח אותו לבד. מי שראה את קארי משחק העונה יודע על מה אני מדבר. לא מדובר רק באחוזי קליעה. הבן אדם השתלט על הרבה משחקים העונה, ולמרות כל נסיונות השמירה עליו, השאיר את היריבות חסרות אונים. הוא היה עד כדי כך טוב, וזו בדיוק היתה הסיבה שמג’יק אמר שעוד 5 שנים כאלה ויש לנו ג’ורדן חדש.
מה לגבי הטענות על המשחק הפיזי של פעם? הרבה שחקני עבר טענו כי קארי לא היה מצליח ב- NBA של לפני 25 שנה. שטויות. נכון, המשחק אז היה יותר פיזי, אבל הרבה דברים השתנו. זה כמו לטעון שג’ורדן לא היה מצליח לחדור לסל כמו פעם, כי היום מותר לשמור אזורית… בקיצור, שטויות. מדובר בשחקני עבר מתוסכלים שמנסים לפאר את עצמם. קארי שחקן כדורסל ענק. שחקנים ברמתו תמיד יצליחו.
מה לגבי ה- MVP? קודם כל, יש להקדים ולאמר: תואר ה- MVP מוענק לשחקן בעל הערך הרב ביותר בעונה הרגילה. לא תמיד מדובר בשחקן הטוב בעולם. לעיתים השחקנים הטובים ביותר שומרים את עצמם לפלייאוף, ולא מנסים להשתלט על כל משחק בין נובמבר למרץ. כך היה עם ג’ורדן במשך מספר שנים, כך היה עם לברון בשנתיים האחרונות. לדעתי, סטף קארי ראוי ביותר לתואר ה- MVP והוא היה הבחירה הנכונה – בוודאי בעונה האחרונה בה הציג יכולת ונתונים היסטורים.
מה לגבי היותו הראשון שזוכה ב- MVP פה אחד? אז ככה: עונתו האחרונה של קארי היתה ראויה לכך. אלא מה? היו בעבר עונות מרשימות לא פחות: לג’ורדן, לצ’מברלין, לקארים, ללברון… אז למה רק קארי נבחר פה אחד? פשוט מאוד: בעידן המדיה הדיגיטלית של היום, אף אחד לא היה רוצה להיות זה שבוחר בחירה מוזרה. אז כולם מיישרים קו עם הבחירה הצפויה. זה לא מוריד דבר וחצי דבר מההישג של קארי, אבל גם את זה צריך לשים בפרופורציה.
מה לגבי ה- Warriors כקבוצה? לפחות דבר אחד טוב יצא מזה שהם הפסידו לקליבלנד: הפסיקו ההשוואות לשיקגו של 92′. בעצם, יצאו שני דברים טובים: אני משער שדוראנט לא היה מצטרף לקבוצה שזה עתה זכתה באליפות. סקוטי פיפן, כיאה לכוכב עבר מתוסכל, אמר שהבולס היו מנצחים בסוויפ. אני אוהד גדול של סקוטי פיפן השחקן. לדעתי הוא שחקן ההגנה הטוב בהסטוריה. אבל האמירה שלו מטופשת: הבולס לא ניצחו בסוויפ אף אחת מהקבוצות אותן פגשו בגמר. כולן היו טובות מה -Warriors של 2016? בשום פנים ואופן לא. אני לא אכנס לויכוח מי היה מנצח. לבולס היה יתרון אתלטי, ויתרון במסה מתחת לסל. והיה גם אחד, ג’ורדן. ל- Warriors יש התקפה טובה יותר, ויתרון אדיר בקליעה מבחוץ. תחת אילו חוקים ישחקו? כמו שאמר סטיב קר: “אני בטוח שהיינו מנצחים אותנו”.
לסיכום, עוד מוקדם לקבוע היכן ניצב סטף קארי ברשימת הגדולים ביותר. הוא רק באמצע הדרך. כבר עתה ניתן, לדעתי, לקבוע כי הוא הקלע הגדול בהיסטוריה. גם בגלל השיאים וגם בגלל הדרך בה הוא קולע. אפילו אם יפרוש מחר, סטף קארי כבר קנה לעצמו מקום בהיכל התהילה. הקריירה שלו, אפילו כעת, מרשימה מספיק. עד כמה מדהימה היא יכולה להיות? רק אלוהים יודע. אלוהים, כידוע, הוא הבעלים של שארלוט.
