תגית: מבריק

עוד קצת blast from the past…

הטרייד של מונטה אליס ב-2012 התקבל בצורה קשה בקרב אוהדי ה- Warriors. שלוש שנים מאוחר יותר כבר לכולם היה ברור שזה היה מהלך מבריק. בדיעבד, הטרייד הזה מהווה נקודת מפנה בהיסטוריה של המועדון, מהלך שהניח את היסודות לריצה הנוכחית של ה- Warriors בראשות הספלאש ברדרס. הסיפור המלא מתחיל בקיץ 2010, אז נמכר המועדון לקבוצת משקיעים ברשות ג’ו לייקוב.

לייקוב התקבל בשמחה בקרב האוהדים. כמי שהיה לו חלק קטן בבעלות על הסלטיקס, לייקוב הביט על הבאנר הבודד של האליפות מ- 1975, והעלה את רף הציפיות כשהכריז כי המטרה היא אליפות. הקהל הגיב בשמחה: הנה מגיע בעלים חדש שלא יהסס לפתוח את הארנק כדי להחתים שחקנים גדולים. עם כל השמחה, אף אחד לא האמין שיש סיכוי להגשים את הציפיות תוך 5 שנים בלבד.

לייקוב קיבל קבוצה במצב גרוע. ל- Warriors היה שליט בלתי מעורר – מונטה אליס, שלקח את הקבוצה על גבו אבל לא הצליח להצעיד אותה להישגים. מונטה אליס היה אז בשיאו, והוא היה שחקן מלהיב. למרות היותו קטן מידות באופן יחסי, אליס היה מסוגל לקלוע מתי ואיך שבא לו. הוא היה אתלטי, זריז וחסר פחד. אליס הרבה לתקוף את הסל, קלע מחצי מרחק ואף לעיתים משלוש, והיה בשיאו אחד מהסקוררים הטובים בליגה. בקרב האוהדים לא היה לו מתחרה. מלך הקבוצה. כוכב כל יכול. הוא הרבה לקלוע סלי ניצחון, וגם צבר לא מעט highlights של סלים אקרובטיים שמזכירים את הוד אוויריותו. עם זאת, נראה היה שהוא לא זוכה להכרה לה הוא ראוי בקרב אנשי המקצוע. מעולם לא נבחר לאול-סטאר. שנה אחר שנה אליס הביט בלב כבד כיצד שחקנים שלא מסוגלים לעשות רבע ממה שהוא עושה נבחרים לאולסטאר והוא נשאר בחוץ. מדוע?

הסיבה ה”רישמית” היא שהוא שיחק בקבוצה קטנה שלא הצליחה אפילו להגיע לפלייאוף. זה נכון, אבל זו לא התמונה המלאה. היו לא מעט תקדימים לשחקן טוב בקבוצה רעה שמקבל את הכבוד הזה באמצע העונה. תירוץ נוסף היה ריבוי השחקנים הטובים בעמדה שלו במערב. גם זה נכון. שימו לב לשמות: סטיב נאש, קובי בראיינט, ג’ייסון קיד, קריס פול, ברנדון רוי (כשהיה בריא), דרון וויליאמס וצ’ונסי בילאפס. באמת קשה להתברג. למרות זאת, היתה סיבה נוספת, מתחת לפני השטח, שאף אחד לא אמר בפומבי: אליס, למרות היותו שחקן התקפה מוכשר, הוא לא שחקן שאפשר לבנות סביבו קבוצה. למעשה, ניתן לטעון כי קבוצה בה הוא מככב לא תגיע לשום מקום. אליס חלש בהגנה, מרבה לאבד כדורים, ויחסית לגארד קולע שלשות באחוזים נמוכים. נראה גם היה שהשפעתו בחדר ההלבשה לא היתה חיובית במיוחד.

למרות המצב הקשה שבו היתה הקבוצה נתונה, נזרעו בה כבר הזרעים למפנה המיוחל: בקיץ 2009 ה- Warriors, להם היתה בחירת דראפט שביעית, בחרו בסטפן קארי. ביולי 2010, שבוע לפני שלייקוב וחבריו רכשו את ה- Warriors, דייויד לי הובא בטרייד מניו יורק. דייויד לי, למרות שב-2015 לא היה שותף בכיר לאליפות ועלה מהספסל, הוא אחד הסמנים הגדולים למהפך של ה- Warriors. הוא היה כל מה שה- Warriors לא היו. שחקן לא מלהיב, כמעט אפור, שעושה את העבודה ביעילות. לי לא שומר גדול, אבל הוא ריבאונדר מצויין ומשחק משחק מאוד חכם ויעיל בהתקפה. בשיאו, היתה לו קליעת חצי מרחק אמינה, וכשיצאו לשמור עליו מבחוץ, חדר ביעילות פנימה וידע לסיים באחוזים גבוהים בשתי הידיים. מעבר לזה,  הוא היה המוסר הטוב ביותר של הקבוצה. סטטיסטיקות הראו שמסירות לזריקה שהגיעו מדייויד לי נקלעו באחוזים גבוהים יותר מאשר מסירות שהגיעו משחקנים אחרים. זה לא היה מקרה. הוא ידע למצוא את השחקנים מהר יותר, וידע לשים את הכדור בידיים שלהם בצורה מושלמת, כך שכל מה שנשאר היה לזרוק לסל. השילוב הזה של ריבאונד ויעילות התקפית הקנה לו מקום באולסטאר של 2013.

העונה הראשונה תחת לייקוב לא בישרה על הצפוי. הקבוצה לא הגיעה רחוק, למרות קו אחורי מבטיח עם מונטה אליס וסטפן קארי הרוקי. אני זוכר את מארק ג’קסון, אז פרשן ב- ESPN, טוען שהמפתח להצלחת הקבוצה הוא להקיף את השניים בשחקנים קשוחים. “Surround them with toughness” הוא אמר. ההנחה היתה שהשניים מאוד מוכשרים, אבל קיימת בעיה: שניהם יחסית נמוכים עבור שחקנים בעמדה שלהם. קשה “להחביא” בהגנה שני גארדים כאלה. כולם הבינו זאת, אפילו מונטה אליס עצמו. כשנשאל על הנושא, השיב אליס שלדעתו אין מקום לשני שחקנים קטנים באותו קו אחורי. אליס היה המלך הבלתי מעורער. אף אחד לא חלם שמישהו יעז להעביר אותו לקבוצה אחרת. אפילו לא הבעלים החדש.

ואז הגיע קיץ 2011. עקב עוד עונה כושלת, ל- Warriors שוב היתה בחירת דראפט גבוהה – הפעם מקום 11. לקבוצה היה גם מאמן חדש, מארק ג’קסון. כן, אותו פרשן שדיבר בשבחי קארי ואליס, וטען שצריך להקיף אותם בשחקנים קשוחים. מה בוחרת קבוצה אשר לה צמד גארדים מוכשרים שצריך להקיף אותם בקשיחות? בוחרת סנטר/פורוורד בעל הגנה איכותית, נכון? אז זהו, שלא. ה- Warriors בחרו בקליי תומפסון, גארד גבוה וקלעי מוכשר. אף אחד לא חשב שמדובר בבחירה רעה. כולם היו תמימי דעים שתומפסון יכול להיות שחקן נהדר. אבל מדוע לבחור בגארד, כששני המקומות בחמישיה הפותחת כבר תפוסים? מי ישב על הספסל?

אז תומפסון ישב על הספסל. אבל לא להרבה זמן. במרץ 2012 הוכו אוהדי ה- Warriors בתדהמה: מונטה אליס עוזב. הכוכב הבלתי מעורער של ה- Warriors נשלח בטרייד למילווקי. תמורת מי? אנדרו בוגוט, סנטר פצוע שלא מרבה לשחק ולא ברור מתי, אם בכלל, יתגבר על הפציעות שלו. בתור אוהד ה- Warriors חשתי נבגד. ג’ים בארנט, הפרשן הנפלא של משחקי ה- Warriors בערוץ המקומי, טען שמזמן הוא לא התרגש כל כך לגבי עתיד המועדון. אבל רוב האוהדים חשבו והרגישו כמוני.

מבלי שעשיתי סקר כלשהו, אני משער שאם תשאלו את אוהדי ה- Warriors מהו הזיכרון החזק שלכם מהטרייד, יענו רובם כמוני: הערב בו העלו את הגופיה של כריס מאלין לתקרת האולם, וחלקו לו כבוד השמור למעטים.

מעשה שהיה כך היה: מספר ימים לאחר הטרייד, בעוד אוהדי ה- Warriors מלקקים את פצעיהם, נערך טקס שנקבע מראש לחלוק כבוד לכריס מאלין, אחד מהכוכבים הגדולים בהיסטוריה של הקבוצה, ולהוציא את הגופיה שלו לגמלאות על תקרת האולם. רבים וטובים עלו על הפרקט בהפסקת החצי של המשחק שנקבע לאותו יום ודיברו בשבחי מאלין. הקהל לא הפסיק להריע להם… עד שהגיע ג’ו לייקוב. הבעלים, שזה עתה שלח את מונטה אליס למילווקי, התקבל בשריקות בוז. הוא חיכה רגע קט, וכשנראה היה שהקריאות נחלשו, אמר “עכשיו, כשזה מאחורינו” והתחיל לדבר על מאלין. מיד חזרו שריקות הבוז. חזרו ולא פסקו. לא ראיתי מימי דבר כזה. באיזשהו שלב כריס מאלין קם, התקרב ללייקוב ופנה לקהל בניסיון להרגיע אותו: “לפעמים שינוי הוא בלתי נמנע, זה יעבוד יפה עם תמיכה וסבלנות”. כשמאלין חזר לכסא חזרו שריקות הבוז. ריק בארי, הכוכב הגדול של האליפות ב-1975, קם ונטל את המקרופון: “תכבדו את המעמד, אני דיברתי עם האיש הזה, הוא הולך לשנות את פני המועדון”. דבר לא עזר, ושריקות הבוז נמשכו. לא מאמינים? אפשר לראות את זה כאן:

אותה עונה הסתיימה כשבוגוט על הספסל, פצוע, מונטה אליס במילווקי וה- Warriors שוב בלוטרי. בפעם השלישית ברציפות, ה- Warriors פגעו בול בדראפט: האריסון בארנס, פסטוס אזילי ודריימונד גרין הצטרפו לקבוצה, שהקו האחורי שלה כולל את סטף קארי וקליי תומפסון, והקו הקדמי שלה כולל שחקן הגנה קשוח (בוגוט) וריבאונדר נפלא (לי). השאר הסטוריה.

כל אותם אוהדים ששרקו, וגם אלו שצפו במחזה מהבית וחשו הזדהות עם השורקים (כמוני), צריכים להודות: טעינו. טעינו בגדול. זה היה המהלך הקריטי, ההכרחי, ששינה את פני המועדון, ולטובה. 39 חודשים לאחר מכן ה- Warriors חגגו אליפות ראשונה מזה 40 שנה, והבאנר בתקרת האולם כבר לא מיותם.

כמה טוב לטעות כשאתה פסימי.