לא כוחות. הרבה מאוד דובר על המשחק הזה, ובצדק. שני כוכבי-על נפרדים ומשחקים זה נגד זה בפעם הראשונה.
אף אחד כמובן לא יודה, אבל ברור שהרבה רגשות היו מעורבים. העובדה שאוקלוהומה הגיעה לאורקל עם מאזן מושלם, אחרי ניצחון מרשים על הקליפרס, רק הוסיפה לעניין. ווסטברוק ודוראנט הגיעו מוכנים ודרוכים. קר סידר תרגיל ראשון לשלשה של דוראנט ובצד השני ווסטברוק תקף את הסל בנחישות.
משום מה, ה-Warriors לא פותחים היטב משחקים, לפחות בשלב הזה, אבל אם וכאשר הניצרה משתחררת הם יכולים לגמור את המשחק ברבע אחד: כך עשו ברבע בשלישי בפורטלנד, כך היה הערב נגד הת’נדר ברבע בשני. ברבעים הללו ה-Warriors הידקו את ההגנה וחיפשו את השחקן החם בהתקפה: לפני יומיים קארי קלע יותר מכל הבלייזרס ברבע השלישי, היום עשה את זה דוראנט לאוקלוהומה ברבע השני.
קווין דוראנט. מה לא נאמר על השחקן הזה. כמות כזו של כישרון לא רואים אפילו פעם בדור. על הרבה שחקנים נאמר שהם גארד בגובה של סנטר. דוראנט הוא היחיד שאי פעם ראיתי שבאמת ובתמים עונה על ההגדרה הזו, ברמה הגבוהה ביותר. מעט גארדים בליגה יכולים לקלוע כמוהו, ואם זה לא מספיק הוא יכול להוריד את הכדור על הריצפה ולחלוף על פני השומר שלו כמו רכז זריז. פשוט אי אפשר לשמור עליו, אפשר רק לקוות שהוא יחטיא. הלילה הוא לא הרבה להחטיא.
אוקלוהומה פתחו את המשחק בצורה חזקה. ווסטברוק ניהל היטב את משחק ההתקפה וה-Warriors כרגיל לא היו חדים. הפיק-אנד-רול עם אדמס עבד כצפוי, ועל כך בהמשך, ואוקלוהומה שלטו במשחק. שלוש דקות לסיום הרבע הראשון, כשהם ביתרון 8, ירד ווסטברוק לנוח. הת’נדר עוד הצליחו לקלוע סל אחד, אבל אז בא המהפך. דוראנט, שקצת נעלם אחרי השלשה הראשונה שלו, השתלט לחלוטין על המשחק. ה-Warriors נעלו את הסל, ומטר שלשות של KD גמר את המשחק. שימו לב למספרים: מפיגור 21-31, כשתי דקות לסיום הרבע הראשון, ה-Warriors רצו 47-12 (!) עד למחצית, עלו ל-25 נקודות יתרון והפכו את כל המחצית השניה לגארבג’ אחד ארוך. להפסקה ירד דוראנט עם 29 נקודות ו-6 מ-8 לשלוש. תותח. החצי השני כבר היה חסר עניין. ההפרש נע בין 25 ל-30 ושום דבר משמעותי לא באמת קרה בו. אז מה קרה בחצי הראשון שהביא את השינוי?
האמת? היתה לי תיאוריה מעניינת. אתמול בערב זיפזפתי הלוך ושוב בין משחק 7 בוורלד סרייס למשחק בין הקליפרס ואוקלוהומה סיטי. הלחם והחמאה של הת’נדר הוא פיק-אנד-רול של ווסטברוק עם סטיבן אדמס. כל פעם שהם היו חייבים סל הם התחילו כך את ההתקפה. אתמול, אחרי כל חסימה של אדמס, חיכה לווסטברוק דיאנדרה ג’ורדן, אחד משחקני ההגנה הטובים והאתלטיים בליגה, לפחות בעמדה שלו. ווסטברוק התעלל בו כאוות נפשו: כשרצה קלע מחצי מרחק, כשרצה חדר עד לסל, אפילו הטביע על הראש של ג’ורדן, אחד החוסמים הטובים בליגה. אם זה מה שקורה מול ג’ורדן, מה יהיה נגד פצ’וליה? החלטתי לעקוב מקרוב אחרי המהלכים הללו, לספור אותם, ולנסות להסיק מסקנות. להלן התוצאות:
בעשר הדקות הראשונות הם עשו זאת 6 פעמים: 3 פעמים זה נגמר בסל, פעמיים בהחטאה של זריקה נוחה ופעם בעבירה וקליעות עונשין. הספק לא רע בכלל. ב-14 הדקות הבאות ניסו זאת עם אדמס עוד פעמיים בלבד: פעם זה נגמר בעבירה ופעם בשלשה של ווסטברוק. שוב, הספק טוב. בהמשך ירד אדמס לספסל וווסטברוק עבר לבצע את התרגיל עם סבוניס (הבן של). מה הבעיה: על סבוניס שמר גרין. ארבע פעמים הם ניסו את התרגיל הזה. בפעם הראשונה זה נגמר בזריקה קשה והחטאה של סבוניס. בפעם השנייה זה נגמר בגג של דוראנט על ווסטברוק. בשתי הפעמים הבאות זה נגמר באיבוד כדור.
הנה, מצאתי – אוקלוהומה הפסיקו את הפיק-אנד-רול של ווסטברוק עם אדמס ואיבדו את המשחק. אלא מה? מי שראה את המשחק הרגיש משהו אחר לגמרי. זה לא אוקלוהומה שאיבדו את המשחק, זה ה-Warriors שלקחו להם אותו. גולדן סטייט פשוט היו טובים מדי עבור הת’נדר. גם משחק טוב יותר של אוקלוהומה לא היה עוזר מול השתוללות כזאת של דוראנט והחברים. עם זאת. אני מאמין שהתאוריה שלי עדיין טובה. במשחק צמוד עם הת’נדר, ואני בטוח שעוד יהיו כאלה העונה, יש לשקול שמירה של גרין על אדמס, כדי למנוע מיס-מאץ’ היסטרי בחילוף. יש לשער שזה מה שיקרה בכל מקרה כשחמישיית המוות תיכנס לפעולה.
כמה מילים על אוקלוהומה: מדובר עדיין בקבוצה טובה, לבטח קבוצת פלייאוף (אלא אם כן ווסטברוק ייפצע). יש להם סופר סטאר נחוש וחבורה של שחקנים קשוחים ואתלטיים. המשחק הזה הוא לא באמת מדד אמיתי לפוטנציאל שלהם: הם היו עייפים ושיחקו נגד הקבוצה המוכשרת בליגה. לדעתי, עזיבתו של דוראנט עשתה רק טוב לווסטברוק, שיהיה משוחרר מתמיד. יותר הוא לא ישמע ביקורת על אנוכיות – כל זריקה שלו היא זריקה טובה ולו בגלל העובדה שאין אלטרנטיבה טובה יותר. כשווסטברוק על הפרקט, 100% מההתקפות עוברות דרכו, והוא מקבל ההחלטות הבלעדי. הבטחון שלו בשמיים, וגם המספרים. אם יש מישהו שיכול לחזור על ההישג של אוסקר רוברטסון, ממוצע עונתי של טריפל דאבל, זה ווסטברוק השנה. מה הבעיה? ברמות הגבוהות, כשהם יפגשו את גולדן-סטייט או סן-אנטוניו, יהיה קשה לנצח משחקים עם שחקן אחד.
עוד כמה מחשבות:
1. קל היה להבחין שלא נישארו לדוראנט חברים בקרב שחקני הת’נדר. הרבה אהבה לא ראיתי שם. טראש טוק של דוראנט עם הספסל של אוקלוהומה סיפר בעצם את הסיפור: דוראנט רוצה חברים על המגרש, שיאהבו אותו ויפרגנו לו. את זה יש בשפע ב-Warriors וזו, כנראה, הסיבה שהוא איתנו. בין ווסטברוק לדוראנט נראה היה שיש שתיקה רועמת. לא ראיתי אותם מחפשים לברך זה את זה לאחר המשחק. במהלך המשחק, לעומת זאת, כן היתה אינטראקציה: למרות שלא שמרו איש על רעהו, חיכו בהגנה לרגע הנכון לבוא ולחסום – ווסטברוק חסם את דוראנט פעם אחת, דוראנט את ווסטברוק פעמיים (אחת מהן בעבירה שלא נשרקה).
2. פצ’וליה הפתיע במשחקו הטוב ביותר עד עתה. עכשיו אני מבין למה הוא אופציה ראשונה בקרב הגבוהים: יד רכה בצבע, מוסר טוב וקשוח מספיק בשביל להאבק עם אדמס האימתני. גם בהגנה היה לו משחק טוב.
3. אם יורשה לי לחרוג לשנייה מכדורסל, אני חייב לציין את מה שראיתי אתמול במקביל למשחק בסטייפלס סנטר. למרות שאיני אוהד בייסבול, משחק 7 היה כיף ומרגש לראות: מדהים באיכותו, בדרמה שייצר ובהיסטוריה מאחוריו. כל הפרשנים ששמעתי היום הסכימו שמדובר באחד המשחקים הגדולים אי פעם. חוויה.
GO WARRIORS
