8 רבעים שיחקו גולדן סטייט ואינדיאנה העונה. את כולם ניצחו הווריורס. לשני המשחקים התייצבו הפייסרס כשהם משחקים לילה שני רצוף. במשחק בקודם, באינדיאנפוליס, הם חסרו מספר שחקני מפתח, אבל כל התירוצים הנ”ל לא יכולים להסביר שתי תצוגות נפל כאלו, בעיקר בהגנה. בפעם הקודמת הובסו הפייסרס ב-37 הפרש. הערב זה נגמר ב-36 הפרש.
אני לא מסוגל להסביר את מה שקורה במזרח השנה. מטבע הדברים, יוצא לי לראות כל קבוצה רק פעמיים, אבל הפער האדיר הין הקבוצות שאני רואה לבין המאזן שלהם פשוט לא הגיוני. ההגנה של הפייסרס, לפחות לפי שני המשחקים מול הווריורס, היא לא פחות מקטסטרופה. כל חיתוך לסל נגמר בליי-אפ או דאנק, ללא כל התנגדות. שחקני הקו האחורי, ובעיקר מונטה אליס, לא מזיזים את הרגליים ונכנעים לכל חדירה, הגבוהים לא באים לעזור. היוצא מן הכלל הוא פול ג’ורג’, שחקן הפייסרס היחיד שמביא איתו קצת גאווה ולחימה להגנה. עם כל זה, איך הפייסרס נמצאים במאזן של כמעט 50%? יותר מזה, כיצר הם ניצחו קבוצות כמו קליבלנד וקליפרס? מצד שני, קבוצה איכותית כמו אטלנטה, שיש לה הגנה חזקה ולא מעט שחקני התקפה מצוינים, מדורגת מקום אחד אחרי אינדיאנה. אפילו קבוצה סופר מוכשרת כמו מילווקי, עמוסה בכוכבים אתלטיים ומאומנת היטב, מדשדשת במקום השביעי בלבד במזרח. פשוט חידה.
יש לי וידוי קטן. אני עדיין אוהד של מונטה אליס. טוב, אולי לא ממש ממש אוהד, אבל יש לו אצלי בלב פינה מאוד חמה. מונטה היה הכוכב המוביל של הווריורס רק לפני חמש-שש שנים. למרות שה-WARRIORS תחת הנהגתו שיחקו נורא ואיום, הוא השאיר אינספור זיכרונות מתוקים אצל האוהדים, כולל שלל סלים וירטואוזיים, ואוסף לא קטן של סלי ניצחון עם הבאזר. כמו רוב האוהדים, ברוב תמימותי זעמתי על הטרייד שלו עם בוגוט, עליו כתבתי כאן:
עם כל האהדה שלי לאליס, צריך להודות באמת: אליס שחקן הגנה נוראי, עוד מימיו באוקלנד. גם בהתקפה, עם כל הכישרון שלו, יש לו הרגלים מגונים: הוא מרבה למסור כשהוא באוויר, ללא אופציה של זריקה לסל. לעיתים קרובות מדי זה נגמר באיבוד כדור. זה ממש לא מקרה שקליי חגג ככה כשמונטה “שומר” עליו. קליי קיבל שוב ושוב מבטים חופשיים לסל, כולל ליי-אפס וזריקות לשלוש. כל הליגה יודעת שלא משאירים את קליי חופשי. מונטה אליס עדיין לא שמע על זה. קליי היה נפלא הערב, אבל ראיתי אותו בערבי קליעה אפילו מרשימים יותר. כמעט כל הקלעות שלו הערב היו חופשיות לגמרי, והוא בהחלט היה יכול לקלוע יותר.
אם כבר הזכרתי את קליי, אולי כדאי להתעכב קצת על מה שהוא עשה הערב: שיא קריירה של 60 נקודות, 21 מ-33 מהשדה (64%) כולל 8 מ-14 לשלוש (57%), וכל זה ב-29 דקות בלבד! מדהים. במהלך הרבע בשני, כשהוא התחיל להכנס לזון, כל סל שלו הקפיץ את הספסל לריקוד סוער, כשהכוריאוגרף הראשי הוא אחיו למשפחת ספלאש, ה-MVP בכבודו ובעצמו. קארי קפץ ורקד אחרי כל סל של קליי, ופעם אחת אפילו רץ משום מה לחדר ההלבשה מרוב התרגשות. זה לא פעם ראשונה שזה קורה: אני זוכר את הריקודים שלו כשקליי קלע 37 ברבע השלישי נגד סקרמנטו. תומפסון נמצא בכושר מצויין: ביום שבת קלע 26 באחוזים מצוינים נגד פיניקס, כולל 6 מ-7 מעבר לקשת, והערב קלע 60 נקודות בקצב של יותר מ-2 נקודות לדקה! זו בשורה נהדרת ל-Warriors.
המשחק עצמו לא היה תחרותי יתר על המידה. הווריורס הובילו לאורך כל הדרך, וריצה של 5-26 במהלך הרבע השני גמרה את הסיפור. למחצית ירדו המארחים ביתרון 30 נקודות, כשקליי עם 40 ולגולדן סטייט 25 אסיסטים ורק 2 איבודי כדור! זו הפעם השניה העונה שה-Warriors יורדים למחצית באורקל עם 80 נקודות. לא יאמן. יתרון 30 הנקודות נשמר לאורך כל החצי השני. הפייסרס לא איימו ולו לשנייה על גולדן סטייט. אני חייב להודות שהתרשמתי מאוד גם מההגנה של הווריורס הערב. גרין ודוראנט הגנו בנחישות על הטבעת, כשכולם עובדים יפה בהגנה וכופים על הפייסרס זריקות קשות, כולל פצ’וליה וקארי, שפה ושם קרטעו העונה בצד הזה של המגרש. כל החמישייה שיחקה מצוין הערב. גם איגודלה וליוינגסטון תרמו דקות טובות.
אם יורשה לי להעלות טענה שלא ניתנת לבדיקה או להוכחה, נראה לי שיש בליגה רק שלוש קבוצות שיכולות לטעון ברצינות שיש להן סיכוי לנצח את גולדן סטייט בסדרה של הטוב מ-7: קליבלנד, סן-אנטוניו והקליפרס. (במאמר מוסגר אציין שגם למילווקי יש מאצ’אפ טוב מול הווריורס, אך מכיוון שהם לא מאיימים על ראשות המזרח, סידרת גמר של הווריורס מול הבאקס היא לא ממש מעשית). לווריורס היה עד עתה רק משחק אחד נגד אחת משלוש הקבוצות הנ”ל: בבית נגד סן אנטוניו. כולם זוכרים מה היה במשחק הזה. ביום רביעי ה-Warriors יורדים ללוס-אנג’לס, ותהיה להם הזדמנות נוספת לבחון את עצמם נגד מועמדת רצינית לאליפות. המשחקים נגד הפייסרס, עם כל הכבוד, הם לא מדד לכלום.
GO WARRIORS
