(את הכתבה העלתי בהופס ב- 4.13.2017)
כמדי שנה, מתקבצים טובי המוחות: מאמנים ושחקנים בעבר ובהווה, פרשנים, בלוגרים, אוהדים וכל מי שעוקב אחרי ה-NBA, ומביעים את דעתם בנושא הבוער ביותר עם תום העונה הרגילה: מיהו ה-MVP? לעיתים הוויכוח מאוד קצר. זה בדר”כ קורה אם השחקן הטוב בעולם נותן עונה גדולה ומשאיר אבק לכל השאר. השנה זה לא קרה, ואותם טובי מוחות מוצאים עצמם מפולגים. כיוון שהשנה הצטרפתי למשפחת הכותבים על הליגה, הנה התרומה הצנועה שלי לוויכוח הגדול.
אחת הבעיות הקשות בדרך לקביעה נחרצת, היא העובדה שאין תשובה ברורה, מתמטית, 100% אובייקטיבית, לשאלה הבסיסית: מהי ההגדרה של MVP? או-קיי, אם נתרגם לעברית נקבל: השחקן בעל הערך הרב ביותר. יופי. איך בדיוק מודדים את זה? שמעתי לא מעט קולות שטענו: ה-MVP צריך להיות השחקן הטוב ביותר בקבוצה הטובה ביותר. אני ממש לא אוהב את ההגדרה הזו. אני בהחלט מבין את הרצון לתגמל קבוצה מנצחת, אבל מה קורה אם הקבוצה בעלת המאזן הטוב ביותר היא אוסף של שחקנים טובים, נגיד כמו דטרויט בימי צ’ונסי בילפס, והקבוצה שסיימה במקום השני היא אוסף של נגרים סביב סופר סטאר, נגיד כמו בשנים הראשונות של לברון בקליבלנד?
דבר אחד ברור. ה-MVP הוא לא בהכרח השחקן הטוב בעולם. כולם כבר יודעים את זה. אז מה ההגדרה? הקלעי המצטיין? מדד פלוס-מינוס? יש כל כך הרבה סטטיסטיקות מורכבות, אבל אף אחד מהן לא נותנת תשובה נחרצת לשאלה הזו. מבין כל התשובות שניתנו לאורך השנים, הנה האהובה עליי ביותר: ה-MVP הוא השחקן שהשפעתו על הצלחת הקבוצה היא המשמעותית ביותר. או-קיי, אז איך את זה מודדים? קחו את השחקנים שנתנו עונה גדולה ויוצאת דופן (בדר”כ מדובר ברשימה מצומצמת של ארבעה עד שישה שחקנים), ותבדקו עד כמה הקבוצה הצליחה איתם, ומה היא עשתה בלעדיהם. צריך גם לתת משקל להצלחה הקבוצתית. אפשר וצריך לקבוע, לדוגמא, ש-MVP לא יכול להגיע מקבוצה שהולכת ללוטרי. כמו הרבה הגדרות אחרות, גם ההגדרה הזו כוללת בתוכה מרכיבים סובייקטיביים, כך שאפילו אם תסכימו איתי על ההגדרה, לא בהכרח תסכימו על התוצאה, אבל זה מה שעושה את הוויכוח למעניין כל כך. בואו נתחיל.
אז מהי אותה רשימה מצומצמת? הנה, עוד לא התחלנו, וכבר יש מוקש. לכל אחד רשימה משלו. ברשימה שלי תמצאו את לברון, דוראנט, קוואי, קארי, ווסטברוק, והארדן. יש עוד תותחים בליגה הזו: אייזיה תומאס, פול ג’ורג’, ג’ון וול ויאניס אנטטקומפו, אבל בעיניי הם עדיין לא בליגה של הגדולים באמת. עכשיו צריך להתחיל לנפות.
נפתח באמת הכואבת: לברון ג’יימס הוא עדיין השחקן הטוב בעולם. אני יודע שקליבלנד מגמגמים לאחרונה, ואני יודע שלצידו שני אול-סטארס וסוללה של שחקנים משלימים, אבל כשהוא לא משחק הקוואלירס תמיד מפסידים. תמיד. ההשפעה שלו על הצלחת הקבוצה היא כנראה המשמעותית בליגה. אבל, יש עוד אמת כואבת: מכיוון שמדובר בשחקן הטוב בעולם מזה כעשור, ומכיוון שהתרגלנו לראות ממנו עונות ענקיות כל שנה, קצת קשה להתרגש מזה. לג’יימס יש כבר 4 עונות MVP, ואני יודע שזה לא הוגן, אבל ככה גם למייקל היו רק חמש עונות MVP. כשאתה הטוב מכולם לאורך זמן, אנשים נוטים להתרגש מדברים חדשים ולוקחים את היכולות שלך כמובן מאליו. לברון נפלא, אבל ראינו אותו כבר בעונות טובות יותר. לברון בחוץ.
יכול להיות שהרגזתי כמה אנשים כששמתי ברשימה המצומצמת את קארי ודוראנט. אוהד, מה לעשות… אבל לא – אני עדיין מאמין שאני אובייקטיבי: שני השחקנים הללו, יחד עם קוואי לאונרד, הם שלושה מארבעת השחקנים הטובים בעולם. קארי נתן עונה ענקית, אפילו אם היא לא דומה לעונה ההיסטורית שלו אשתקד. עד הפציעה, דוראנט שיחק ברמה של MVP. אבל: ברגע שהשניים שילבו כוחות, הם ויתרו על תואר ה-MVP. תוציאו את אחד מהם מהקבוצה, ועדיין מדובר במועמדת לאליפות. ההוכחה: הווריורס ניצחו 14 משחקים רצוף, הרצף הכי ארוך השנה, כשדוראנט פצוע. קארי ודוראנט בחוץ.
נשארנו עם לאונרד, ווסטברוק והארדן. לא נראה לי שפה הרבה יחלקו עליי. אלו הם השמות החמים בקרב רוב הפרשנים. בקרב אלו המצדדים בקוואי, נשמעת הטענה כי אם בוחרים באחד מהשניים האחרים, צריך לשנות את התואר ל-MVP של ההתקפה, משום ששניהם לא ידועים ביכולות ההגנתיות שלהם. זה נכון, אבל שוב יש לאמר: ה-MVP זה השחקן שלו הייתה את ההשפעה החיובית הגדולה ביותר, לאו דווקא השחקן הטוב ביותר. אם אני צריך לבחור שחקן סביבו לבנות קבוצה, ללא ספק קוואי בחירה טובה בהרבה מווסטברוק והארדן, אבל לא כך בוחרים MVP. בואו נבדוק מה עשו הקבוצות איתם ובלעדיהם.
קוואי לאונרד.
ב-2,474 דקות הוא בפלוס 436 נקודות: 8.46 ל-48 דקות בממוצע.
בלעדיו:
ב-1,217 דקות סן אנטוניו בפלוס 154 נקודות: 6.07 ל-48 דקות בממוצע.
ראסל ווסטברוק.
ב-2,802 דקות הוא בפלוס 251 נקודות: 4.30 ל-48 דקות בממוצע.
בלעדיו:
ב-889 דקות אוקלהומה במינוס 189 נקודות: מינוס 10.20 ל-48 דקות בממוצע.
ג’יימס הארדן.
ב-2,947 דקות הוא בפלוס 425 נקודות: 6.92 ל-48 דקות בממוצע.
בלעדיו:
ב-1,009 דקות יוסטון בפלוס 37 נקודות: 1.76 ל-48 דקות בממוצע.
מה אפשר ללמוד מהנתונים הנ”ל? לקוואי יש את מדד הפלוס-מינוס הטוב מבין השלושה, אבל הקבוצה מצטיינת גם בלעדיו. סן אנטוניו מנצחת בממוצע כל משחק בו קוואי נח ב-6 נקודות. קוואי משפר את הסטטיסטיקה הזו בפחות מ-2.5 נקודות למשחק בלבד. כן, קוואי הוא הטוב במבין השלושה, אבל הערך שלו עבור סן אנטוניו נמוך בצורה משמעותית מהערך של הארדן או ווסטברוק לקבוצות שלהם. הארדן משפר את יוסטון בלמעלה מ-5 נקודות בממוצע ל-48 דקות. כפול מלאונרד. ווסטברוק? הוא מוסיף למעלה מ-14 נקודות, אבל זה בעיקר בגלל מה שהם עושים בלעדיו: הת’נדר מפסידים 10 נקודות לכל 48 דקות בהם ווסטברוק נח. מטורף. מבחינתי, נותרו שניים במירוץ. קוואי בחוץ.
עכשיו העניינים מסתבכים. כבר למדנו על ההשפעה האדירה שיש לשניים על הקבוצות שלהם. מכאן, אין ברירה אלא לחפור עמוק יותר במספרים, ולנסות ולמצוא את שובר השיוויון. לפני שנתחיל, אני רוצה להתעקב לרגע על הסטטיסטיקה שתיזכר יותר מכל העונה: טריפל דאבל. ווסטברוק הוא השחקן השני בהסטוריה שמסיים עונה עם טריפל דאבל. זאת ועוד, הוא עשה זאת כשהוא שובר את שיא הטריפל דאבל לעונה (42), שהיה שייך לאוסקר רוברטסון (41). אין ספק, מדובר בהישג אדיר, אבל אני רוצה לשים אותו בפרופורציה.
קודם כל, יש משהו שרירותי במספר 10. אני יודע, ספרות כפולות. אבל אם היינו משתמשים במתמטיקה בעלת 12 ספרות אז הסיפור היה שונה לגמרי. מבחינתי, ההבדל בין 9 ל-10 זהה להבדל בין 8 ל-9 או בין 10 ל-11, למרות שאף אחד לא יזכור סטטיסטיקות של 9,9, ו-9. מעבר לזה, ההישג הסטטיסטי של ווסטברוק נובע לא מעט מהגדרתו כמטרה. לא אכפת לי כמה ווסטברוק ודונובן יכחישו: בשלב מסויים, כשנראה היה שממוצע של טריפל דאבל הוא בר השגה, וששיא הטריפל דאבל לעונה ניתן לשבירה, הם הפכו את זה למטרה. הם יכולים להמשיך לספר לנו שכל מה שמעניין אותם זה נצחונות. במו עיניי ראיתי כיצד ווסטברוק משחק בגארבג’ כדי להשיג עוד אסיסט או ריבאונד. במו עיניי ראיתי איך דונובן שולח את ווסברוק לעשות בוקס-אאוט ולקחת ריבאונד אחרי זריקות עונשין של היריבה. מעולם לא ראיתי גארד נשלח למשימה כזו. כשווסטברוק מסר, השחקנים מהרו לזרוק. לא מחפשים זריקה נוחה יותר, אין הנעת כדור. המטרה ברורה: עוד אסיסט לווסטברוק. כשהת’נדר הבטיחו את המקום השישי במערב, ווסטברוק המשיך לשחק. אחרי ששבר את השיא של רוברטסון, כבר אפשר היה לנוח. זה היה די דוחה בעיניי.
הרבה אנשים נוטים להסתנוור מהסטטיסטיקה הזו. טריפל דאבל. נכון, זה מרשים, אבל קצת פרופורציות. לא מדובר בהכרח על הדיוטות. גם אנשים שמבינים כדורסל ברמות הגבוהות ביותר. צ’ונסי בילפס, שחקן העבר הנפלא אותו הזכרתי בתחילת המאמר, הוא כיום פרשן בטלויזיה. לפני כשבועיים-שלושה בילפס חייך למצלמה ודיבר בשבחיו של ווסטברוק. “מעולם לא ראיתי עונה מרשימה כל-כך”, טען. באמת? להלן רשימה חלקית של שחקנים נגדם ואיתם שיחק בילפס: לברון, קובי, שאק, דאנקן, ווייד, נאש, נוביצקי, ועוד, ועוד… באמת אף פעם לא ראית עונה כזו? כשהיית בן 19,צ’ונסי, ושיחקת בקולג’, בוודאי יצא לך לראות את מייקל והבולס קורעים את הליגה עם 72 נצחונות. זוכר? אבל למה ללכת רחוק? בעונה הקודמת קארי הציג נתונים היסטוריים, מרשימים לא פחות מהטריפל דאבל של ווסטברוק. מעולם לא היה שחקן שקלע כל כך הרבה באחוזים כל כך טובים. בשנה שעברה קארי הפך ליחיד בהסטוריה שמסיים עם למעלה מ-30 נקודות ביותר מ-50% (מהשדה), 40% (משלוש) ו-90% (מהעונשין), והוא עשה את כל זה כשהוא מוביל את הקבוצה שלו לשיא נצחונות של כל הזמנים. מעולם לא ראית עונה כזאת, צ’ונסי? זיכרון קצר. אחרי שנרגענו, בואו ונבדוק עוד מספרים.
ווסטברוק:
31.6 נקודות, 42.5% מהשדה, 34.3% לשלוש, 84.5% מהקו.
10.7 ריבאונדים, 10.4 אסיסטים, 1.6 חטיפות, 0.4 חסימות, 5.4 איבודי כדור.
הארדן:
29.1 נקודות, 44.0% מהשדה, 34.7% לשלוש, 84.7% מהקו.
8.1 ריבאונדים, 11.2 אסיסטים, 1.5 חטיפות, 0.5 חסימות, 5.7 איבודי כדור.
מספרים מאוד מאוד דומים, שנובעים מהעובדה ששניהם משחקים המון דקות ומקבלים כמעט את כל ההחלטות בהתקפה. ווסטברוק קולע כ-2.5 נקודות יותר, ולוקח כ-2.5 יותר כדורים חוזרים, הארדן מוסר כמעט אסיסט אחד יותר למשחק. שניהם איבדו כמות מפחידה של כדורים העונה. למעשה, מעולם לא היה שחקן ב-NBA שאיבד כל כך הרבה כדורים בעונה אחת. ווסטברוק והארדן, בעונה שזה עתה הסתיימה, תופסים את שני המקומות הראשונים בהיסטוריה! כזה דבר ראית, צ’ונסי?
מה עם ההצלחה של הקבוצות? יוסטון, סיימה במקום השלישי במערב, עם 55 נצחונות. בהחלט הפתעה לטובה. גם אוקלהומה הפתיעה לטובה, כשסיימה במקום השישי עם 47 נצחונות. יוסטון עם מאזן טוב יותר, בצורה משמעותית, אבל חייבים להודות שסביב הארדן יש אוסף שחקנים טוב בהרבה, והמספרים הוכיחו את זה. שני השחקנים שולטים בצורה מוחלטת על משחק ההתקפה של קבוצתם. מתוך צפייה במשחקים, אני חייב להודות שהארדן מציג משחק יותר חכם, ונראה שהוא הרבה יותר בשליטה. מאוד הפתיע אותי ללמוד מהסטטיסטיקה שלהארדן יותר איבודי כדור מאשר לווסטברוק. להארדן יסודות טובים יותר: הוא קלעי יותר טוב, בעל שליטה יותר טובה בכדור, ובאופן כללי מקבל החלטות יותר טוב. ווסטברוק אתלט היסטרי, ונראה שייצר התחרותיות שלו לא יודע שובע. ווסטברוק לא מפחד מכלום, ולעולם לא מוותר.
אני חייב להודות שעד לפני כחודש דעתי הייתה נחושה: הארדן MVP. אבל בשבועות האחרונים ווסטברוק הצליח לנצח עבור אוקלהומה מספר משחקים, כשהוא קולע עם הבאזר. יכולת קלאץ’ היא אלמנט מאוד משמעותי כשבאים לשפוט את הגדולים ביותר, וווסטברוק הוכיח לאחרונה שיש לו את הגן הזה. בתחילת הערב, כשהתחלתי לכתוב את הטור, עדיין חשבתי שהארדן הוא הבחירה הנכונה. “המספרים יוכיחו את זה”, חשבתי לתומי. “איבודי הכדור ואחוזי הקליעה יעשו את ההבדל”… אבל לא. המספרים מאוד דומים. לפני מספר שבועות, פרשן TNT ומאמן הווריורס בעבר מארק ג’קסון, נדרש לסוגיה וטען שיש לחלק את הפרס לשניהם, כי לשניהם מגיע. אני מסכים איתו שלשניהם מגיע, אבל רק אחד יכול לזכות. אז מי ה-MVP שלי? ראסל ווסטברוק, בפוטו פיניש. בזכות סלי הניצחון, ובגלל החבורה הפתטית שמסביבו.