בעיקרון אני אמור להיות שמח. הווריורס עם ניצחון בכורה העונה, בעזרתו האדיבה של דאמיון לי. ניצחון בשנייה האחרונה הוא סיבה לשמחה כפולה ומכופלת, אבל אם נסתכל בכנות על הניצחון הזה נאלץ להודות באמת: הווריורס גנבו ניצחון שלא הגיע להם נגד אחת מנמושות הליגה. שיקגו עם פניה לדראפט. בשנים האחרונות זה היה קורה כשהווריורס היו מגיעים מנומנמים למשחק חסר חשיבות נגד יריבה נחותה ולא ממש התאמצו. הפעם זה קרה לאחר לחימה מאומצת של 48 דקות, מה שניתן לצפות מקבוצה שפתחה את העונה בשתי תבוסות משפילות.
זכרונות נוגים עולים משנים רחוקות, ימי מונטה אליס העליזים. לרוב משחקי הליגה היו הווריורס מתייצבים בעמדת נחיתות, וכל ניצחון היה סיבה למסיבה. זה מה שיש כרגע. זה אמור להשתפר, אבל מי יודע מתי ועד כמה זה יקרה. גם כשדריימונד יחזור, ללא קליי הווריורס אינה אותה קבוצה. לפני שנתפנה לדבר על לי וסל הניצחון, אני אתמקד בפסימיזם, וברוך השם יש על מה לדבר.
כרגיל, נתחיל עם סטף קארי. אחרי שני משחקים זוועתיים, היה נראה שבמשך שלושה רבעים סטף מנסה להיכנס למשחק, כמו לעונה כולה. מנסה ולא מצליח. ב-11 הרבעים הראשונים של העונה סטף קלע ב-35% מהשדה כולל 7 מ-34 (21%) לשלוש, ומדד +/- של מינוס 57. ברבע ברביעי, עם 6:48 על השעון, סטף חזר לפרקט כשהווריורס במינוס 8, ונראה היה שמשהו השתנה: במקום לנסות להיכנס לקצב, סטף ניסה לנצח את המשחק. ניסה והצליח. בפחות מ-7 דקות סטף קלע 13 נקודות ב-66% מהשדה, כולל 2 מ-3 מעבר לקשת. הידית עדיין עובדת, ואם למישהו היה ספק, סטף קלע באימון האחרון 105 שלשות רצופות מהפינה. זו לא טעות: 105 שלשות רצופות. איכשהו, לא היה לזה זכר בשלושת הרבעים הראשונים. קארי הרבה להחטיא, כולל שלשות פנויות לחלוטין. אחרי ליי-אפ וירטואוזי, הוא לקח היט-צ’ק מהלוגו והחטיא את המטרה באיזה מטר וחצי. אאוץ’. זה לא סטף קארי של 2016, אפילו לא קרוב. כמה נקודות אופטימיות: קארי הוא עכשיו השחקן השלישי בהסטוריה עם למעלה מ-2500 שלשות. מהקו, סטף כרגע עם 64 קליעות רצופות, שיא מועדון. מברוק.
קלי אוברה… מאיפה נתחיל? מחליף לקליי תומפסון זה לא. אין ספק שהוא ישתפר, ושמדובר בייסורי קליטה, אבל עד כדי כך? 7 מ-30 מהשדה (23%) בשלושה משחקים. מתחילת העונה אוברה לקח 17 זריקות מעבר לקשת. סטיב קר מחכה עדיין לראשונה שתיכנס. אם זה לא דאנק, כרגע אוברה לא יכול להכניס את הכדור לטבעת. אני חושב שיש לו יותר אייר-בולס מאשר סלים. דיכאון. כאמור, הוא עוד ישתפר, ולו בשל העובדה שיותר גרוע לא יכול להיות, אבל בשלב הזה, הוא לא צריך לסיים משחקים. עד שהוא מראה סימני התאוששות, אריק פסקל צריך להיות על הפרקט ברגעי ההכרעה.
אנדרו וויגינס. ככל שני רואה אותו יותר, אני מבין מדוע מינסוטה ויתרה עליו. מוכשר, אין ספק, אבל לא יציב. אי אפשר לדעת מה נקבל ממנו במשחק הבא, או בהתקפה הבאה. היום הוא שיחק היטב, וסיים עם 19 נקודות באחוזים טובים. כשמסתכלים עליו, קל לדמיין איך אפשר לשלב כישרון כזה בשיטה התקפית חכמה ולהביא לידי ביטוי את היכולות שלו. במינסוטה זה לא קרה, ופה הניסוי רק התחיל. סטיב קר כבר הוכיח שהוא יכול ליצור שיטה מנצחת. מעניין יהיה לעקוב אחרי ההתפתות של וויגינס, בעיקר כשדריימונד יחזור. כמה חבל שקליי פצוע. עם קליי וסטף בחמישייה, לוויגינס היו יכולים נתיבים פתוחים לסל. בשביל זה נאלץ לחכות לשנה הבאה.
לגבי וייזמן, אני רק יכול לחזור על מה שאמרתי קודם. הוא יכול להיות תותח, אבל זה יקח קצת זמן. אז למה לא נדבר קצת על דאמיון לי? נכון, לאישתו יש אח מפורסם, אבל הערב הוא יככב בהילייטס של ESPN, עם שלשת ניצחון נהדרת. ביתרון 2, הבולס לא נתנו לקארי לקבל את הכדור, אז דאמיון לקח את ההזדמנות לידיים, וניצח לווריורס את המשחק. שאפו לסטיב קר ששם אותו על הפרקט לשניות האחרונות. למי שלא יודע: לי, כמו פסקל, נתן עונה טובה בזוועתון של 2019, והצליח להפוך חוזה של ליגת המשנה לחוזה מלא בווריורס. בדקות שהוא מקבל מהספסל, הוא נותן תרומה יפה גם העונה. הערב הוא תרם 12 נקודות ב-11 דקות, כולל 4 שלשות ב-80%. השלשה הרביעית, כפי שאתם יודעים, ניצחה את המשחק.
על התבוסה במילווקי לא כתבתי. לא כוחות. ראיתי את קארי מתראיין אחרי המשחק, ובין שאר המילים שהוא אמר שמעתי את הביטוי CHAMPIONSHIP DNA. נו באמת. בשלב הזה הווריורס צריכים להוכיח שיש להם מקום בליגה. לאור היכולת שלהם בשלושת המשחקים הראשונים, הפלייאוף נראה רחוק. ביום שלישי מסע משחקי החוץ מסתיים בדטרויט.
GO WARRIORS