אני מעוניין לחרוג מעט מהעניינים הבוערים של עונת המלפפונים ב- NBA, ולהביט בערגה ב- Warriors של שנת 2007, שמכונה בפי האוהדים המקומיים: שנת ה- “We Believe”. הסיפור המלא מתחיל בפברואר 2005 כאשר ה- Warriors העבירו בטרייד את הרכז שלהם, ספידי קלקסטון, לניו אורלינס תמורת ברון דייויס, רכז חזק ומוכשר שהיה פעמיים אול-סטאר, אך עדיין צעיר – רק בן 25. ההתחלה של דייויס היתה מצויינת, אבל עקב מאזן גרוע לפני הטרייד, ובעיקר עקב סגל שחקנים מוגבל לצידו, הקבוצה לא הגיעה לפלייאוף.
למרות קו אחורי אטרקטיבי, עם דייויס כרכז וג’ייסון ריצ’ארדסון כקלע, הקבוצה עדיין נשארה מחוץ לפלייאוף ב- 2006. הרבה אוהדים התאכזבו. היתה תחושה כי הקבוצה היתה צריכה להיות טובה יותר, אבל עם יד על הלב, חוץ מקו אחורי איכותי לא היה ל- Warriors הרבה מה להציע. אני זוכר שריצ’ארדסון קנה עמוד בעיתון והתנצל בפני האוהדים על הכישלון להגיע לפלייאוף. אבל גם העונה הבאה התחילה בכל ענות חלושה.
התפנית הגדולה קרתה בינואר 2007. ה- Warriors שלחו בטרייד את מייק דנליבי וטרוי מרפי לאינדיאנה. כך הצליחו להיפטר משני שחקנים מוגבלים בהתקפה, חלשים מבחינה אתלטית וגרועים בהגנה. בתמורה קיבלו את אל הרינגטון וסטיבן ג’קסון. בעיסקה, אגב, היו מעורבים ארבעה שחקנים נוספים, אחד מהם מוכר מאוד לאוהדי הכדורסל בישראל – שאראס, שהפך למנופף מגבות ב- Warriors בשארית העונה. כולם דיברו בהתחלה על אל הרינגטון, שחקן גבוה ומוכשר בעל יד רכה שיכול לקלוע שלשות, אבל הקלף החשוב ביותר היה סטיבן ג’קסון. ג’קסון שחקן קשוח, חכם, שומר מצויין, מוסר מצויין, ובניגוד להרינגטון, לא פוחד לעשות מהלכים גדולים במשחקים גדולים. טרייד נהדר ל- Warriors.
התוצאות לא איחרו לבוא. ה- Warriors, שפתחו את העונה בצליעה, ובינואר היו מחוץ לתמונת הפלייאוף, החלו לנצח ולטפס מעלה מעלה בטבלת המערב. לאינדיאנה קרה בדיוק ההיפך: מקבוצת פלייאוף היא הדרדרה מטה במזרח וסיימה את העונה עם הפנים ללוטרי, הגרלת הדראפט.
אותה שנה, 2007, היתה תחת שליטה מוחלטת של דאלאס בליגה. לאחר ששנה קודם, ב-2006, דאלאס שמטה יתרון 2-0 בגמר והפסידה להופעת יחיד מדהימה של דוויין ווייד, הסתערו המאבריקס על הליגה ב- 2007, שלטו ללא עוררין וסיימו במאזן הטוב בליגה באותה שנה, עם 67 ניצחונות. עת התקרבה העונה הרגילה לישורת האחרונה, בדאלאס, שהבטיחה את יתרון הבייתיות לאורך כל הפלייאוף, נתנו לשחקנים לנוח. באותו זמן ה- Warriors נלחמו על המקום ה-8 במערב, שמקנה את הכרטיס האחרון לפלייאוף. ניצחון משכנע במשחק האחרון של העונה הבטיח זאת, וה- Warriors מצאו את עצמם בפלייאוף לאחר העדרות של 12 שנים, בצורת הפלייאוף הארוכה בתולדות המועדון, הארוכה ביותר באותה תקופה, והשניה באורכה אי פעם, מבין כל קבוצות ה- NBA. אגב, השנה מינסוטה השוותה את “הישג” הזה, כך שה- Warriors חולקים את הכבוד בצוותא עם הטימבר-וולבס. הבצורת הארוכה בהיסטוריה שייכת, איך לא, לקליפרס – 15 שנים, בין 1976-1991.
ניתן היה לצפות שהופעת פלייאוף ראשונה לאחר 12 שנים של העדרות תיצור באז גדול סביב הקבוצה, ואכן כך היה. במהלך הבצורת הארוכה, אוהדים של ה- Warriors יצרו לעצמם מוניטין של אוהדים נאמנים שתומכים בקבוצה בכל מקרה, הצלחה או כישלון. ההתרגשות היתה גדולה.
למרות שהמקום השמיני העניק ל- Warriors מפגש עם דאלאס האימתנית, התחושה היתה שזו משימה אפשרית בהחלט. בעונה הרגילה ה- Warriors ניצחו את דאלאס שלוש פעמים בארבעה משחקים, ולמרות שהיה ברור לכולם שדאלאס טובה בהרבה, לא מעט פרשנים חשבו שיש ל- Warriors יתרון ב- match up מולם. היתה אופטימיות, לכאורה בניגוד לכל הסיכויים.
במשחקי פלייאוף ב- NBA, כבר שנים נהוג לתת לכל הצופים חולצה, כך שכל הקהל “צבוע” באותו הצבע. הדבר מחשמל את האוירה ואולי אף מרתיע מעט את הקבוצה האורחת. על החולצות הללו יש בדר”כ הדפס של לוגו או של סלוגן כזה או אחר. ה- Warriors של 2007, עם כל האופטימיות שאפפה אותם, בחרו בסלוגן “We Believe”.
מה אומר ומה אוסיף. בניגוד לעליונות הברורה של המאבריקס, ה- Warriors ניצחו את הסידרה בצורה משכנעת. דון נלסון, המאמן, ניצח על התזמורת שהרבתה לקלוע שלשות ולשחק משחק מהיר ושוטף, יפה לעין ושובה לב. מונטה אליס הצעיר טיפה נחנק, גם לאל הרינגטון רעדו הידים, אבל כמו שנלסון הצהיר: “אני לא אחכה להם”. ה- Warriors קיבלו תרומה נהדרת ממאט בארנס, מייקל פיטריוס, ג’יסון ריצ’ארדסון וסטיבן ג’קסון, כשמעל כולם מככב ברון דייוייס, שהוכתר ע”י צ’ארלס בארקלי כ- MVP של הסיבוב הראשון. 4-2 ל- Warriors ונוקאוט למדורגת ראשונה.
ההמשך היה פחות מוצלח. בסיבוב השני ה- Warriors נכנעו ליוטה. ברון דייויס, הכוכב הגדול, היה פחות טוב מהרכז הצעיר של יוטה, דרון וויליאמס, והריצה החלומית של ה- Warriors נעצרה. ההמשך היה גרוע אף יותר: בליל הדראפט ג’ייסון ריצ’ארדסון הועבר בטרייד עבור ברנדן רייט, שחקן מוגבל שזה עתה נבחר כרוקי. ריצ’ארדסון, קלע נהדר, פעמיים אלוף ההטבעות ומי שהיה נקודת אור בודדת בכל השנים החשוכות, עבר לשארלוט. מעבר להיותו סמל ואהוב הקהל, היה לו חלק גדול בהצלחה של הקבוצה ב- 2007. הסיבה לטרייד היתה הרצון לחסוך את המשכורת הגבוהה של ריצ’ארדסון ולפנות מקום תחת תיקרת השכר. כמו כן, ל- Warriors היה שחקן צעיר ומבטיח באותה עמדה: קלנה אזבוקי. עם כל הכבוד לסיבות הנ”ל, לאחר שני טריידים נהדרים, נראה היה שמשהו בקבלת ההחלטות השתבש. ואכן, ב- 2008, למרות מאזן איכותי של 48 ניצחונות לעומת 34 הפסדים, הקבוצה לא הגיעה לפלייאוף. אגב, זהו המאזן הטוב ביותר עבור קבוצה שלא מגיעה לפלייאוף במתכונת הנוכחית של ה- NBA.
בשנה שלאחר מכן דייויס חתם בקליפרס והקבוצה החלה להתפרק. אט אט המושכות הופקדו בידיו של מונטה אליס, קלע אתלטי אך נמוך יחסית לשחקנים אחרים בעמדה שלו. אליס היה המלך הבלתי מעורער במשך מספר שנים, בהם סיפק לא מעט רגעים מלהיבים, מהלכים אקרובטים וסלי ניצחון. למרות זאת, הקבוצה תחת הנהגתו חזרה להימנות על נמושות הליגה. מונטה אליס הועבר בטרייד בפברואר 2012 למילווקי. זהו אולי הטרייד המעניין ביותר מכל הטריידים שהזכרתי בפוסט הזה, ולסיפור שמאחוריו אקדיש את הפוסט הבא.
בשנים האחרונות, ובעיקר בשנתיים האחרונות, ה- Warriors פינקו את האוהדים והרגילו אותנו להצלחות מסחררות ושבירת שיאים. עם כל האהדה שיש לי לקבוצה הנהדרת הנוכחית, תמיד אביט בחיוך אחורה ל- 2007, שנת ה- We Believe.
