הגמר נגד יוסטון

העונה החדשה מעבר לפינה, ובטרם נצלול למעמקיה, אני רוצה לסגור חוב ישן ולכתוב על גמר המערב של העונה הקודמת, נגד יוסטון. בעיניי רבים, וגם בעיניי, זה היה הגמר האמיתי, ולקליבלנד לא היה באמת סיכוי ממשי מול הווריורס או הרוקטס.

אז נפתח במובן מאליו, כשמדובר על סידרה שהוכרעה במשחק מספר 7: זה היה צמוד מאוד, וכל קבוצה יכלה לנצח. בדיעבד, קל להסתכל על שלוש אליפויות בארבע שנים ולהתחיל נאום ארוך על כמה הווריורס עדיפים על כל השאר, ואיך דוראנט הרס את הליגה. בפועל, הרוקטס היו קרובים כחוט השערה מניצחון בסידרה, ואם אתם חושבים כמו אריק גורדון, רק חוסר מזל (הפציעה של פול) מנע מהם ניצחון. אפשר כמובן להתווכח על מה היה קורה אילו, אבל לא ניתן, לדעתי, לטעון שהאמירה של גורדון מופרכת, בעיקר לנוכח איך ששני המשחקים האחרונים, בהם פול ישב על הספסל, התפתחו. לי באופן אישי קשה לראות את יוסטון מאבדים יתרון כל-כך גדול שני משחקים ברציפות, אם כריס פול כשיר.

אז איפה האמת? האם הליגה נהרסה בגלל הצטרפותו של דוראנט לגולדן-סטייט? האם הווריורס בנו את אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה? האם לשאר הקבוצות באמת אין סיכוי? האמת, לפחות לדעתי, נמצאת איפה-שהוא באמצע. כן, לווריורס יש את אחת הקבוצות הטובות אי פעם, אבל הליגה לא נהרסה. אפילו לא קרוב. עד כמה הווריורס גדולים אפשר להתווכח, ואולי אכתוב על כך בעתיד, אחרי שהקבוצה הנוכחית תתפרק, אבל הסידרה מול יוסטון הוכיחה עד כמה המחשבה שהליגה משעממת וצפויה היא מחשבה מוטעית ביסודה. אתם יכולים לטעון שהווריורס ניצחו למרות שלא היו במיטבם. זה נכון, אבל מי גרם להם לשחק כך? תנו קרדיט לרוקטס, ששיחקו נהדר בשני צידי המגרש. הווריורס, למעט הפציעה של איגודלה, היו כשירים, ובכל זאת היו על סף הפסד. הרוקטס של שנה שעברה, כמו קליבלנד של לפני שנתיים, היו קבוצה סופר-איכותית, לא פחות טובה מהרבה קבוצות שזכו באליפות, כמו לדוגמא הווריורס של 2015.

אם נביט בסגל של שתי הקבוצות, אני חושב שיהיה קשה לטעון שליוסטון יש יתרון. לרוקטס סגל נפלא, אבל לווריורס יש יותר כישרון. אז איך זה כמעט נגמר בהפסד? אפשר להתווכח, אבל אני מייחס את זה למאמן, או יותר נכון לפילוסופיה שלו. שתי גישות התקפיות שונות בתכלית התנגשו בסידרה הזו. סטיב קר, מאמן נהדר בזכות עצמו, בא מהאסכולה של פופוביץ׳, והוא מטיף להנעת כדור, ולויתור על זריקה טובה כדי להשיג זריקה טובה יותר. השיטה הזו הוכיחה את עצמה אינספור פעמים, אבל יש לה חסרונות. בראש ובראשונה מדובר על איבודי כדור. ככל שתמסרו יותר, כך תגדילו את הסיכוי לאבד את הכדור, נקודת התורפה העיקרית של הווריורס בשנים האחרונות.

למייק ד׳אנטוני יש פילוסופיה שונה לגמרי. ד׳אנטוני אוהב לשים את הכדור בידיים של השחקן הכי טוב שלו, ולבודד אותו באחד-על-אחד, רצוי במיס-מאץ׳ אחרי חסימה וחילוף בהגנה. כדי שזה יעבוד היטב, יש צורך בכוכב-על שיכול לגבור על השומר שלו ולקבל החלטה טובה כשההגנה מתכווצת. בניו-יורק זה לא כל-כך עבד, אבל עם סטיב נאש בפיניקס, ועם הארדן ביוסטון, זה עובד כמו שעון. כריס פול נותן לו אופציה נוספת של מקבל החלטות מהטובים בליגה, וכך ד׳אנטוני מקבל 48 דקות של התקפה יעילה.

כדי להתמודד עם התקפה קטלנית שכזו, אני חשבתי שהווריורס צריכים להאבק בחסימה ולהמנע ככל האפשר מחילוף. נו, אז חשבתי. סטיב קר דווקא ניסה את זה, בתחילת המשחק השלישי, אך פתיחה נוראית שכללה שלל ליי-אפס ודאנקים של אריזה גרמה לו לסגת מהר מאוד מהטקטיקה הזו. בסופו של דבר, הפיתרון של קר היה לשחק עם חמישה שחקנים שיכולים לשמור על הארדן או פול, ולכן ראינו הרבה את קוון לוני וג׳ורדן בל, ופחות את פצ׳וליה ודייויד ווסט. עדיין, השיטה של ד׳אנטוני עבדה היטב, לפחות עד הפציעה של פול. אם אני צריך לקבוע מי מבין המאמנים ניצח במלחמת המוחות, אני נחרץ להצביע על מאמן הרוקטס. אם תחשבו על זה, כל המאמנים, בסופו של דבר, מאמינים בפילוסופה הזו, ולראייה אני אצביע על העובדה שכשחייבים סל, בהתקפה המכריעה של המשחק, כל המאמנים, פחות או יותר, מבודדים את הכוכב שלהם ונותנים לו להכריע את המשחק, בקליעה או באסיסט לזריקה חופשית. אני לא ראיתי אף מאמן שולח את השחקנים שלו להתקפה מכרעת עם תרגיל בסגנון: ״נועו בלי כדור וחפשו את השחקן החופשי״. ד׳אנטוני פשוט לוקח את השיטה הזו ומיישם אותה 48 דקות.

הווריורס ניצחו, אבל אל תבלבלו את זה עד כדי ביקורת ל הפילוסופיה של ד׳אנטוני. את הסידרה הכריעו גורמים אחרים, כמו הכישרון העדיף של גולדן-סטייט, הפציעה של כריס פול, וסידרת החטאות מטורפת של הרוקטס מעבר לקשת במשחק המכריע (27 ברצף). בחוכמה שלאחר מעשה, הדבר היחיד שד׳אנטוני אולי היה עושה אחרת זה לתת לכריס פול הרבה יותר מנוחה בעונה הרגילה. מי יודע, אולי אז הוא לא היה מותח את השריר. אני בהחלט מצפה לראות ירידה בדקות של פול העונה, לפחות עד פברואר-מרץ. כריס פול בריא שווה ליוסטון יותר מאשר יתרון ביתיות.

יהיה מעניין לעקוב אחר המאבק בין שתי הקבוצות הללו. אחרי מה שקרה בעונה הקודמת, יש לשער שהשגת יתרון הביתיות היא מטרה משנית עבור שתי הקבוצות, אבל המאבקים הישירים ביניהן, גם בעונה הרגילה, יהיו צפיית חובה לכל אוהד כדורסל.

GO WARRIORS

דמרקוס קזינס מצטרף לווריורס

מציאה. לי אמנם אין 5.3 מיליון דולר, אבל עבור ג׳ו לייקוב מדובר בכסף קטן. עד כדי כך קטן, שהוא מוכן לשלם קנס של פי כמה, עקב חריגה מתקרת השכר. לא קשה לנחש מדוע עיסקה כל-כך לא צפויה היתה יכולה להתרחש: קזינס, שבימים כתיקונם היה שווה חוזה מקסימום, יחזור מפציעה קשה בגיד אכילס, ולמרות שסיים חוזה, לא קל לשכנע מנג׳רים בליגה הזו להמר 150 מיליון דולר על שחקן שלא ברור איך הפציעה תשפיע עליו. קזינס הבין שאת הכסף הגדול הוא לא יקבל השנה, אז העדיף להצטרף לאלופה ולעשות את המכה בקיץ הבא.

להצטרף לאלופה… עדיין לא כתבתי על האליפות הזו. האמת, על סידרת הגמר אין לי הרבה מה לאמר: הכל היה צפוי, ודי חד צדדי. לא ממש כוחות. על גמר המערב מול יוסטון, לעומת זאת, יש לי הרבה מה לאמר, אך עכשיו אני מוכרח להתייחס לצירופו של דמרקוס קזינס, בוגי בשבילכם (ובשבילי), לגולדן סטייט.

נתחיל בבשורה בטובה, והדי מובנת מאליה: הווריורס מקבלים שדרוג משמעותי בעמדה הכי חלשה שלהם בשנים האחרונות. קזינס הוא אולסטאר לגיטימי, אחד מהסנטרים הטובים בליגה, ויחד איתו יש לווריורס חמישייה של שחקני אולסטאר, כולם בשיא הקריירה שלהם. מבחינת כישרון התקפי, מדובר אולי בחמישייה הטובה אי פעם. אין צורך לפרט, מספיק רק לציין את השמות. אבל לפני שפותחים את בקבוקי השמפניה, כדאי להכנס לפרופורציות: עד שיוכח אחרת, תוספת הכוח הזו היא על הנייר בלבד. בדרכי הביתה מהעבודה הערב, שמעתי את דיימון ברוס, שדרן הרדיו האהוב עלי, מציע לקיים את תהלוכת האליפות טרם פתיחת העונה. מעבר להתנשאות המאוד מעצבנת, ומעבר לסיכון המאוד מוחשי של יצירת עין הרע, מדובר בחוסר הבנה מוחלט של משחק הכדורסל, ושל ספורט מקצועני באופן כללי.

בטרם אתחיל לסייג, צריך להודות: אני בהחלט שמח על צירופו של קזינס. אני באמת חושב שהוא יעשה אותם טובים יותר, אבל… מוקדם מדי לחגוג. גם אם קזינס ישתלב למופת במרקם הקבוצתי, ועל כך בהמשך, הווריורס במרחק פציעה משמעותית אחת מאובדן הפייבוריטיות מול יוסטון, ואולי מול הלייקרס, אם הכל שם יתחבר (גם על כך בהמשך). נסו לדמיין את הסידרה מול יוסטון, כאשר קזינס משחק בווריורס וקווין דוראנט, או סטף קארי, פצועים ולא כשירים למשך הסידרה כולה. על מי הייתם שמים את הכסף? שלא לדבר על מכת פציעות, כפי שהייתה לבוסטון העונה, או לקליבלנד בשלבים האחרונים של פלייאוף 2015. דברים כאלו קורים כל הזמן, ושום דבר לא מבטיח לווריורס 100% בריאות באביב 2019.

אפילו יגיעו הווריורס כשירים ובריאים לפלייאוף, מי יודע כיצד ישתלב קזינס במשחק ההתקפה של הווריורס? זוכרים את הלייקרס של קובי ושאק, בעונה בה הם צירפו את גארי פייטון וקארל מאלון? בעיר המלאכים לא רק דיברו אז על אליפות, אלא בעיקר על דומיננטיות חסרת תקדים ושבירת שיאים. בסוף זה הסתיים במפח נפש מול דטרויט. עם כל הכבוד לקזינס, ויש לי המון הערכה ליכולות שלו, אפשר בהחלט לטעון שהוא מעולם לא הצליח להיות בורג חשוב בסיפור הצלחה בליגה. נכון, לא היתה לו הרבה עזרה בסקרמנטו, אך איך תסבירו את העונה האחרונה, בניו-אורלינס? עד הפציעה, קזינס שיחק נפלא והוביל, יחד עם דייויס, את הפליקנס לפלייאוף. כשנפצע, כולם חשבו שהפליקנס גמורים, אך דווקא אז דייויס העלה הילוך, והמשחק הקבוצתי, בניצוחו של אלוין ג׳נטרי, השתפר ככל שהעונה נמשכה. לשיאם הגיעו הפליקנס כשטיטאו את פורטלנד החזקה בסיבוב הראשון. איך קרה שדווקא בלי קזינס, הקבוצה הלכה והשתפרה? האם יכול להיות שקזינס הוא מסוג השחקנים שקשה לפרוח לצידם? אינני סבור שהתשובה בהכרח חיובית, אבל ללא ספק זו שאלה לגיטימית.

זאת ועוד: קזינס אוהב מאוד לזרוק, ולא בטוח שקר יאהב את קבלת ההחלטות שלו, ואת בחירת הזריקות שלו. מעבר לכך, קזינס חתם לשנה אחת, מתוך מטרה לעשות את הכסף הגדול בקיץ הבא. כדי שזה יקרה, קזינס צריך להוכיח למנג׳רים בליגה שכוחו עדיין במותניו. בתרגום לשפת הכדורסל: קזינס צריך למלא את דף הסטטיסטיקה, ובעיקר הדברים אמורים לגבי צבירת נקודות, הצד החזק של קזינס. סטיב קר תמיד מטיף לויתור על זריקה טובה לטובת זריקה טובה יותר. הפירגון הזה מתחיל אצל קארי ודוראנט, ומחלחל כל הדרך עד לאחרון השחקנים. מה יקרה כאשר קזינס יקבל את הכדור בפוסט, ויבחין בקליי פנוי בפינה? האם הוא ימסור או יקח ג׳אמפ? בכל זאת, מדובר על 150 מיליון דולר – אתם לא הייתם זורקים? ואם הוא יעדיף לזרוק, האם בהתקפה הבאה הוא יקבל את הכדור מדריימונד? כשם שמשחק קבוצתי הוא דבר מדבק, היעדר משחק קבוצתי מדבק לא פחות. האם הייתם אתם מוסרים את הכדור, אם הייתם יודעים שלא תקבלו אותו בחזרה? לסטיב קר יש המון כישרון בחדר ההלבשה, אך כלל לא ברור איך הוא גורם לכל החלקים לפעול ביחד.

ועד עכשיו דיברנו רק על הצד ההתקפי, הצד החזק של קזינס. ג׳אוייל מגי, ללא ספק חביב האוהדים באורקל, עזב את הווריורס וישחק בלייקרס בעונה הבאה. אל תבינו אותי לא נכון: קזינס הוא שידרוג משמעותי, אבל בהגנה מגי טוב יותר. בל, לוני ומגי הצליחו לא רע בחילופים על קשת השלוש מול שחקני הקו האחורי הטובים בליגה בפלייאוף האחרון. מה הסיכויים של קזינס לעצור את הארדן? ועוד לא דיברנו על חסימות והגנה על הטבעת. בקיצור, על הנייר הפוטנציאל בשמיים, אבל כדי שהדברים יעבדו צריך להתגבר על הרבה מכשולים.

אם כבר דיברנו על גאוייל מגי, חייבים להתייחס למה שקורה בלייקרס. על הנייר, זה נראה מאוד מבטיח. הלייקרס שומרים על הכישרונות הצעירים שלהם (לעת עתה, כל עוד קוואי לאונרד מחכה לטרייד), וקיבלו את השחקן הטוב בעולם ואת רונדו, אחד המוסרים הטובים בליגה. יהיה מעניין לראות איך אינגראם, כישרון אדיר שצפוי היה לעשות את הפריצה שלו בקרוב ולהפוך לאול-סטאר, ואיך רונדו, רכז שצריך את הכדור בידיים שלו, יתפקדו לצד לברון. עוד יהיה מעניין לעקוב אחרי הדינמיקה בכל מה שקשור לקבלת ההחלטות בקבוצה. מי יהיה הקול הדומיננטי בפסקי זמן? האם לברון, שלפי הדיווחים היה מעורב בכל החלטה של המועדון בקליבלנד, יקח צעד אחורה ויתרכז במשחק בלבד? מה יקרה כשלא יאהב את התרגיל של וולטון? האם וולטון יהיה מספיק אמיץ (ועם מספיק גיבוי) כדי לנזוף בלברון על מאמץ לקוי בהגנה?

ועוד מילה, על כספי: איזה כיף לשמוע שהקריירה שלו ב-NBA נמשכת. היו לא מעט קולות שקראו לו לחזור לארץ, או לאירופה. גאווה גדולה לספורט הישראלי – שיהיה המון בהצלחה. כשהוא יגיע לביקור כשחקן ממפיס, הוא צפוי לקבל טבעת לפני המשחק. לא בטוח שאזכה עוד פעם לראות שחקן ישראלי מקבל טבעת אליפות ב-NBA. לגזור ולשמור.

GO WARRIORS