קארי ודוראנט הובילו לניצחון בפיניקס, 106-100

יומיים לאחר הניצחון בניו-אורלינס, ה-Warriors הצליחו שוב לנצח בחוץ קבוצה בינונית, שוב בתצוגה לא משכנעת. החצי הראשון נראה רע: ה-Warriors נראו שבעים, עייפים, חסרי ביטחון וחסרי אנרגיה, בהגנה ובהתקפה כאחד. חצי שני טוב יותר, בעיקר בהגנה, ומשחק התקפה יעיל של קארי ודוראנט העניקו ל-Warriors את הניצחון. יכולת כזאת ביום שלישי בפורטלנד לא תספיק.

המשחק נפתח בצורה סבירה. סטף קארי, שקלע את 10 הנקודות הראשונות ל-Warriors, הוביל את הקבוצה ליתרון מוקדם של 7 נקודות: 15-8. ארל ווטסון, מאמן פיניקס, הזעיק פסק זמן. משום מה, רק קבוצה אחת חזרה מפסק הזמן לפרקט. ה-Warriors נראו מבולבלים ועצבניים, הסאנס קיבלו ביטחון ורצו 22-2, בצורה שהזכירה את המשחק נגד סן אנטוניו. ה-Warriors הרבו לאבד את הכדור, והפיתרון שמצאו לאין-הגנה שלהם היה שורת עבירות טיפשיות, שאיפשרה לפיניקס לבלות על קו בעונשין ולהשיג נקודות קלות. בהיעדר ביטחון נפסק גם משחק המסירות של ה-Warriors, וההתקפה עברה לתרגיל בהשראת אוקלוהומה: דוראנט לוקח את הכדור וזורק, כל חבריו מסתכלים. המזל הגדול הוא שדוראנט כל-כך טוב, שזה עובד לא רע באופן יחסי. לפחות הם לא איבדו כדורים. חמש דקות לסיום החצי הראשון, בפיגור 9, העלה קר את חמישיית המוות: קארי, דוראנט, תומפסון, גרין ואיגודלה, כמו במשחק בניו-אורלינס, וכמו במשחק בניו-אורלינס, קארי מיהר לבצע עבירה שלישית ונישלח לספסל. ה-Warriors המשיכו לא להרשים אבל סיומת אדירה של דוראנט, שקלע 8 נקודות ב-30 השניות האחרונות, הורידה את ה-Warriors להפסקה בפיגור מינימאלי של 2 נקודות.

המחצית השנייה היתה מעט טובה יותר, בעיקר בהגנה, אבל כרגע שום דבר בהתקפה לא עובד למעט קארי ודוראנט. זה הספיק בשביל לנהל משחק צמוד בפיניקס, מול קבוצה שאינה מאריות הליגה. 6 דקות לסיום, ביתרון 2 נקודות, שוב העלה קר את חמישיית המוות כדי להכריע את המשחק. גרין נתן דקות מצוינות בהגנה, וכמה מהלכים יפים בהתקפה היו כבר יותר מדי עבור המקומיים.

זה תמיד טוב לנצח, במיוחד בחוץ, אבל ל-Warriors עדיין דרך ארוכה עד שיגיעו למשהו שהוא אפילו קרוב למיצוי הפוטנציאל שלהם. בהגנה יש הרבה בעיות. החילופים האוטומטיים עובדים טוב בין דוראנט, איגודלה, גרין ותומפסון, אבל פצ’וליה איטי מדי והיריבות מנצלות את זה בצורה מושלמת. קר צריך למצוא לזה פיתרון: או שינוי הקונספט או הרכב אחר. מקאדו שוב לא שיחק, אבל לדעתי הוא יכול להיות פתרון הגנתי. בעיה נוספת, לא נעים להודות, היא קארי. קארי מעולם לא היה שחקן הגנה גדול, אבל בשנתיים האחרונות הוא הציג יכולות מרשימות בצד הזה של המגרש: עם עבודת רגליים נהדרת הוא הצליח להשאר לפני גארדים חודרים, ואף הוביל את הליגה בחטיפות. בשלב זה של העונה, הוא נראה איטי ועייף בהגנה. הגארדים של היריבות עוברים אותו בקלות ומחייבים את הגבוהים לבוא לעזור. זה נגמר בליי-אפ, עבירה או אלי-הופ. קארי חייב להשתפר בנושא.

גם ההתקפה רחוקה מלהרשים, אך בצד הזה יש ל-Warriors כל כך הרבה כישרון שניתן להסתיר את זה. קארי הוא הקלעי הגדול בהיסטוריה, דוראנט הוא מגדולי הסקוררים בכל הזמנים, אולי המוכשר מכולם. נגד פיניקס זה הספיק, אבל צריך להודות: כל השאר חושך. שימו לב למספרים: 19 מ-33 לקארי ודוראנט (58%), 16 מ-50 לכל השאר (32%). לגבי תומפסון אני לא מודאג בכלל. הוא אמנם פתח לא טוב את העונה בהתקפה (בהגנה הוא עדיין טוב), אבל הזריקות שהוא לוקח הן זריקות טובות. הוא קלעי מחונן ובסופו של דבר זה יעבוד. לגבי השאר, ההרגשה היא שצריך לעשות התאמות. בראש ובראשונה אני מדבר על גרין. 2 מ-9 מהשדה, 0 מ-4 משלוש. את השלשה הראשונה הוא לקח כשעל שעון הזריקות 13 שניות – די והותר כדי למצוא זריקה טובה יותר. את השלשה השנייה הוא לקח שאין שום שחקן הגנה לידו: הסאנס השאירו אותו לבד לגמרי, ולא טרחו אפילו להתקרב אליו. גרין החזיק בכדור מספר שניות, וכשהבין שאין שומר ברדיוס של 5 מטר ממנו החליט לקחת שלשה. זה נגמר באיר-בול. עד סוף המשחק נראה היה שהוא מנסה להמנע כמה שאפשר משלשות נוספות, אבל בכל זאת השליך עוד שתיים. שיהיה. קר חייב למצוא לזה פתרון. גם איגודלה נראה חסר ביטחון בזריקה, עם אפס משלוש מעבר לקשת. ליוינגסטון היה סביר בהתקפה, אבל עם 3 זריקות ב-13 דקות בסה”כ קשה להשפיע על המשחק. עזיבתו של מו ספיידס משפיעה עליו יותר מעל כל שחקן אחר בגולדן סטייט.

בסופו של דבר, כמה דקות טובות הספיקו היום בשביל ניצחון. למעט קליעה, גרין נתן משחק מצויין, וקארי ודוראנט דאגו לכל השאר. נגד פורטלנד זה לא יספיק. תומפסון חייב להשתפר בהתקפה וקארי חייב להשתפר בהגנה. לילארד ומקולום ינצלו כל חולשה הגנתית עד תום. בשלב זה, ה-Warriors חייבים להגיע לפורטלנד בתחושה של אנדר-דוג. משחק נרפה בהגנה יכול להגמר בתבוסה – הבלייזרס קבוצה מצוינת.

GO WARRIORS

לקראת העונה החדשה

זהו, מחר זה מתחיל. אחרי קיץ רווי אירועים ומהפכות, ה-Warriors מסתערים על עונת 2016-2017 כשהם מועמדים ראשיים לאליפות. אין כמעט ספק שמדובר בקבוצה שתלך רחוק בפלייאוף. הפסד בסיבוב הראשון או השני יהיה כשלון טוטאלי. מעטות הקבוצות שיכולות ברצינות לחשוב שהן מסוגלות לנצח את ה-Warriors בסידרה של שבעה משחקים: סן-אנטוניו, קליבלנד, קליפרס, ואולי גם בוסטון ופורטלנד.

משחקי ההכנה הם אף פעם לא מדד רציני, אך כבר עתה נראה כי ההגנה תהיה פחות טובה בצורה משמעותית, לפחות בהתחלה. פצ’וליה הוא אפילו לא חיקוי של תחליף ראוי לבוגוט, בעיקר בכל הקשור להגנה. הנוכחות של בוגוט לא התבטאה רק בחסימות. הוא שינה כמעט כל זריקה של שחקן חודר לסל. קארי, שהוביל את הליגה בחטיפות העונה הקודמת, לא יוכל להרשות לעצמו להמר על נתיבי מסירה כשפצ’וליה מאחוריו. גם גרין יאלץ להמר פחות. דוראנט שחקן הגנה איכותי, אבל לבוגוט לא יהיה תחליף. גוויל מגי אתלטי והוא יכול לספק דקות טובות בהגנה, אבל לא ברור כמה קר יהיה מוכן לסמוך עליו בהתקפה. מגי נוטה לאבד כדורים במהלכים מוזרים, מה שכבר זיכה אותו בכבוד המפוקפק של MVP של Shaqtin A Fool, פינת פיספוסי ה-NBA של TNT בהגשתו של שאקיל אוניל. למרות כל זאת, עם גרין, איגודלה, דוראנט ותומפסון, ל-Warriors יש שחקני הגנה איכותיים. בצירוף ההתקפה המפלצתית שלהם, זה אמור להספיק לאליפות.

אני אהיה מאוד מופתע אם ה-Warriors יתחילו את העונה בצורה דומה לעונה הקודמת, שהיתה הפתיחה הטובה ביותר בהסטוריה של הליגה (24-0). זוהי קבוצה חדשה ויקח זמן לחבר את החלקים, בעיקר בהגנה.מאזן של 20-10 לאחר 30 משחקים הוא ריאלי, למאות מה שאומרים כל הפרשנים. קבוצת החלומות של מיאמי הפסידה 8 מתוך 17 המשחקים הראשונים שלה. כמעט חצי. זה לא מקרי. לוקח זמן ליצור כימיה על הפרקט, ולוקח זמן לשחקנים להרגיש נוח בסיטואציה חדשה. אם שוב ניקח את מיאמי כדוגמא, בתחילת העונה הראשונה שלהם הם הפסידו כמעט את כל המשחקים הצמודים. וויד, לברון ואפילו בוש, שלפני האיחוד הכריעו לא מעט משחקים, הרבו להחטיא זריקות מכריעות. אם זיכרוני אינו מטעני, בחלק הראשון של העונה מיאמי קלעו בסביבות ה-10% בשתי הדקות האחרונות של המשחקים הצמודים. מטורף. לקח זמן ללברון להרגיש בבית. תחריש דומה יכול לקרות עם ה-Warriors. קארי, דוראנט ותומפסון קלעו לא מעט סלי ניצחון, אבל אני לא אופתע אם אחוזי הקליעה שלהם בקלאץ’ יהיו עלובים בחצי הראשון של העונה. עם זאת, וויד ולברון אינם קלעים ברמה של קארי, תומפסון ודוראנט, שעבורם כל זריקה פנויה מעבר לקשת היא זריקה טובה. מבחינה זו, ה-Warriors במצב טוב יותר.

המשחק הראשון הוא נגד הספרס. מדובר בקבוצה שמתחת לראדאר עשתה את העונה הרגילה הטובה בהסטוריה שלה בשנה שעברה, עם 67 ניצחונות. בניגוד ל-Warriors, הם לא עברו מהפכה. דאנקן אמנם פרש, אבל בשנתיים האחרונות, ובעיקר בעונה האחרונה, ממילא לא היה השחקן המוביל. הקבוצה שייכת עכשיו לקוואי לאונרד, ועם צירופו של גאסול ועונתו השנייה של אולדריג’ במועדון, הם צפויים להיות אלטרנטיבה מפחידה לגולדן-סטייט. במשחק הראשון, כשה-Warriors עדיין מנסים להתחבר, ניצחון של סן-אנטוניו לא יהווה הפתעה. הם יכולים להרוג את ה-Warriors מתחת לסל. מה עוד שהספרס באים למשחק הזה בתור אנדר-דוג. הלחץ יהיה על ה-Warriors, למרות שבסך הכל מדובר במשחק הראשון של העונה.

לסן-אנטוניו הסטוריה ארוכה של ניצחונות על ה-Warriors. הם האכילו אותנו קש במשך שנים. יהיה נהדר לנצח אותם מחר.

GO WARRIORS