זהו, אין דרך חזרה. קווין דוראנט הוצג שלשום במסיבת עיתונאים. היה נעים, ואפילו טיפה מרגש לראות את זה. המילה אליפות בהקשר לעתיד לא הוזכרה אפילו פעם אחת. נכון, היא היתה באויר, אבל בוב מאיירס, סטיב קר ודוראנט בעיקר דיברו על יחסים בין אנשים, והחיבור בין שחקני ה- Warriors כפי שדוראנט התוודע אליו בפגישה ביניהם. “הם נראו לי כמו משפחה” אמר דוראנט. בעיקר אהבתי את מה שאמר סטיב קר על השחקנים שעזבו. היטב לנסח את זה דווין ווייד, כשצייץ בתגובה למעבר של דוראנט: “Relationships are important, people”. מעניין לדעת אם התכוון לחיוב או אולי לשלילה (ווסטברוק)? אולי גם וגם.
בינתיים, בתקשורת הכלל אמריקאית משפדים את דוראנט. “המהלך הכי חלש של כוכב אי פעם” קבע Stephen A Smith. גם צ’ארלס בארקלי לא חסך ביקורת. ברדיו המקומי, לעומת זאת, המגישים מגבים בנחישות את המהלך. כמה מפתיע. Damon Bruce טען שבמזרח ובמרכז ארה”ב מקדשים את ההליכה בדרך הקשה, בעוד שבמערב המתקדם והחדשני הדרך הקלה להצלחה היא פתרון מקובל. Greg Papa לא הפסיק להתלהב מה”עובדה” שאי אפשר יהיה לשמור עליהם.
אני מבין את ההתלהבות. למעשה, אני בעצמי מתלהב. אבל אני חושב שהם מפספסים את הנקודה. עם כל השמחה, אם השילוב של דוראנט יעלה יפה, באמת קשה לראות מי יוכל לעצור את ה- Warriors. ללא תחרותיות הליגה הזו תשעמם. למה לעקוב אחרי עונת NBA אם ידוע מראש מי ינצח? הפחד מהיעדר תחרותיות הוא המניע העיקרי של המבקרים. אני בהחלט יכול להבין את זה.
טיעון אחר של המבקרים היה שמעולם לא הצטרף שחקן כל כך טוב לקבוצה כל כך טובה. אולי. כבר היו מעברים של סופרסטארים: קארים ושאקיל עזבו ללייקרס כשהם בשיאם. יש המון דוגמאות לכוכבים שבשלהי הקריירה שלהם חיפשו אליפות בקבוצה אחרת, אבל באמת קשה לי לחשוב על מקרה שבו שחקן כל כך טוב כמו דוראנט הצטרף לקבוצה כל כך טובה כמו ה- Warriors, כאשר כל הכוכבים שם בשיא הקריירה שלהם.
למה זה לא קרה קודם? בגלל שהכוכבים האצילים של פעם לא רצו לפגוע בתחרותיות? לא. זה לא קרה כי מעולם לא נוצרו הנסיבות הנדירות שהתגבשו להן בקיץ הזה.
צירוף המקרים הזה התחיל עם החוזה של סטף קארי. אחרי 2 עונות ראשונות מבטיחות, העונה השלישית של קארי היתה מאכזבת ובעיקר מדאיגה. קארי לא הצליח להתגבר על פציעות חוזרות ונשנות בקרסול, ושיחק רק 26 משחקים. סימן שאלה גדול ריחף מעל עתידו ב – NBA. רבים חשבו כי הוא עוד אחד מאותם שחקנים שפיספסו קריירה מבטיחה בגלל פציעות. במציאות כזאת, למרות שכולם ידעו שמדובר בשחקן מוכשר, ניתן היה להחתים אותו על חוזה של 44 מליון ל- 4 שנים. רבים אפילו חשבו שמדובר בסיכון גדול מדי עבור שחקן מועד לפציעות. זהו כנראה החוזה הטוב ביותר עבור איזשהי קבוצה בספורט האמריקאי בעשור האחרון. בעונה האחרונה 53 שחקני NBA הרוויחו יותר מקארי, ה- MVP (לא כולל פרסומות, כמובן). מציאה.
התנאי השני הוא השחקנים המשלימים. קליי תומפסון ודריימונד גרין, בהפרש של שנה זה מזה, חתמו על חוזה רב שנתי והפכו לאול-סטאר בשנה שלאחר מכן. כך יצא שאת שניהם ניתן היה להחתים במחיר סביר. הם קיבלו חוזים יפים אומנם, אבל בהשוואה ליכולת שלהם הם עדיין מציאה: בעונה האחרונה קליי במקום ה- 27 ודריימונד במקום ה- 32 ברשימת המשתכרים ב- NBA. מדובר בשחקני אול-סטאר, שחקני All-NBA קבוצה שניה (גרין) ושלישית (תומפסון). גרין הוא גם סגן ראשון לשחקן ההגנה של העונה.
התנאי השלישי הוא השינוי בתקרת השכר ב- NBA. בעונה האחרונה (2015-2016) התקרה עמדה על 70 מליון לקבוצה. בשנה הבאה התקרה תעמוד על 94 מליון. כלומר, עוד 24 מליון דולר לשנה לכל קבוצה. כך נוצרה אפשרות להחתים שחקן כמו דוראנט.
בדיוק כשכל שלושת התנאים הנ”ל הצטלבו להם בקיץ הזה, שחקן בקנה מידה של דוראנט יצא לשוק השחקנים החופשיים. לא כל שנה זה קורה. ב- NBA של היום זה קורה אחת למספר שנים. ב- NBA של לפני 20 שנה זה לא קרה בכלל.
כך יצא שקבוצה שופעת כוכבים, שהוחתמו מראש על חוזים קטנים לרמתם, יכלה היתה לגייס את השחקן הטוב ביותר שהיה בשוק השחקנים החופשיים מאז לברון ב- 2010.
אבל… יש לזה מחיר. בזמן שכולם חיכו לבואו של דורנטולה ל- Bay Area, אנו נאלצים להיפרד ממספר חלקים חשובים בפאזל המצליח של השנתיים האחרונות. בוגוט ובארנס עזבו לדאלאס. הם ישחקו שם עם קארי… אח של סטף. גם ברבוסה וברנדון ראש חתמו עם קבוצות אחרות, לצערי הרב. צר לי אפילו על אזילי, שהיה נורא ואיום במשחק האחרון בגמר. איגודאלה נשאר, ליוינגסטון נשאר, תודה לאל. עדיין לא ברור גורלם של קלארק ומו-באקטס (מוריס ספיידס). לכולם חלק חשוב בהצלחה של ה- Warriors. אפרט עליהם יותר בפוסט הבא.
